הבלרינה שלי

שום דבר לא נמשך לנצח

**אני ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של אנטוניו

מעולם לא הבאתי לפה אף אחת, תמיד הגעתי לפה לבד, המקום הזה היה שלי, מקום שאוכל לשבת בו, לדבר שעות, לספר לה איך היה לי היום, בלי שישפטו אותי, רק שנינו מול כל העולם, אבל מאז שהיא נכנסה לי לחיים לא חזרתי לפה, לצערי הבטחתי לעצמי שאחזור לפה רק שאצטרך, רק שהעולם יחליט לבגוד בי, והיום הזה הגיע הרבה יותר מוקדם משציפיתי, כלום לא נמשך לנצח, בחיים לא, אבל האהבה שלי אליה כן, והיא תמיד תישאר ככה, הדאגה שלי, האובססיה שלי, האושר שלי, היא תמיד תהיה שלי, סוד קטן שהופך את החיים שלי להרבה יותר טובים.

היא הייתה נראת כבויה, לא כמו שאני מכיר אותה, אני שונא את זה, היא בחיים לא מתרחקת ככה, אולי קצת מזה קרה באשמתי, הייתי צריך להיות שם בשבילה, לא לוותר עליה, אבל אני לא מצליח לשנות את זה, לא איתה, היא הולכת לידי, צעדיה קטנים, עיניה תקועות על הריצפה, היא לא מעיזה להרים את מבטה, לא יכולה להסתכל עליי ולדבר איתי, זה מכאיב לי מבפנים, סבל טהור, התמודדתי עם הכל בחיים שלי ואעשה את זה עוד מלא פעמים אבל אני לא יכול להתמודד עם זה.

היא מושכת באפה, הדמעות כנראה עוד ממשיכות לרדת, אני רק רוצה להחזיק אותה לרגע, אבל אני יודע שזה לא רעיון טוב, הכל נפל עלינו, ואני לא יודע אם אני אצליח להחזיק את עצמי אם אני אתן לה עוד חלק ממני, אני מרגיש ריק, בצורה בלתי רגילה, האמת היא שאני גם קצת מופתע, לא חשבתי שיום אחד הכל פשוט ישתנה, אבל זה קרה, ואני חי בסיוט שדחקתי במשך הרבה זמן, חשבתי שהעובדה שכולם יודעים תכעיס אותי, אבל זה לא מה שמפריע לי, זה פשוט לא מרגיש אמיתי, אני לא מצליח לעכל מה קורה פה.

אנחנו עוברים בשביל שאני מכיר טוב מאוד, יותר טוב מכל דבר אחר, לא הייתי פה הרבה פעמים אבל שהייתי פה זה בהחלט היה זיכרון שאי אפשר לשכוח, קברים מכסים את השטח, אווירה קרירה, מנותקת, אווירה שמגיעה בכל פעם, אני סופג אותה, יחד עם האוויר, אני מזהה את המקום שלי מרחוק, עיניי מעקצצות, כואב לי כל הגוף, אני מרגיש עייף, לא ישנתי דקה, הכל פשוט נהרס ואני לא יכול אפילו לעשות עוד חוץ מזה, אין לי עוד דרך להוכיח לה שאני ממש פה, ושאני תמיד אשאר איתה.

לא משנה כמה אני רוצה לצעוק את המילים האלו הן פשוט נתקעות ולא יוצאות לי מהפה, במיוחד לא עכשיו, שאנחנו מגיעים ריילי כל סוף מרימה את מבטה, היא רועדת במקום וקופאת, לא זזה יותר, נעמדת מול הקבר שלה, לא מדברת, רק בוהה, שפתיה כחולות ועורה חיוור, היא לא מזכירה אפילו את ריילי שלי, היא שונה, אני מתרחק ממנה ומתקדם בצעדים מהירים, הרגליים שלי פשוט פועלות, לא נותנות לי זמן לחשוב, לעכל, אני קורס על ברכיי, מניח את מצחי על האבן הקרה שעליה רשום השם של אהבת חיי הראשונה, ״לינדה ליין״ ועליו המילים היחידות שמתארות אותנו,
-האהבה שלנו לעולם לא תיגמר, עד היום שבו ניפגש שוב-״
לא לקח לי הרבה זמן לחשוב על המילים שאני אקדיש לה, היא המלאך שהציל אותי והביא אותי לפה, אני עוצם את עיניי ומונע מדמעות לברוח, רק נושם וחושב, מעביר לה את הכל, מספר לה הכל בלב שלי, אני מרגיש שהיא פה איתי, היא מחזיקה אותי, שלא אפול, כמו תמיד.