הבלרינה שלי

סימן

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

האור חזק מדי, הרעש חזק מדי, הלב שלי מתנפץ בחזי וזה כואב יותר מתמיד, הראש שלי דופק בקול, אני מרגישה כאילו אני עוד שניה הולכת להקיא, הטלפון שלי רוטט בתוך ידי, כנראה נרדמתי איתו אתמול בלילה, אני מנתקת את השיחה ועוצמת את עיניי בחוזקה, אין לי כוח לנשום, אז בטח שלא לענות לטלפון, הוא ממשיך לצלצל, והודעות נכנסות, אלוהים מה הבעיה לתת לי לישון, אני מתרוממת במהירות ומתחרטת על כל רגע, הכל מתחיל לעלות לי, אני לוקחת את הטלפון ופותחת אותו, בדיוק הטלפון מצלצל שוב, זאת רוני, אני מסתכלת על השעה, פאק, השיעור התחיל לפני חצי שעה ואני עדיין בפיג׳מה, אני קמה מהר מדי וכמעט מקיאה את נשמתי, אבל מתעלמת מזה ורצה להתארגן.

אני אוספת את שיערי לגולגול הדוק ולובשת גרביונים ובגד גוף אפילו לא שמה משהו מעל, פשוט יוצאת, אני הולכת מהר בצעדים מגושמים, אני בטח נראת כמו רוח רפאים אבל זה לא מעניין אותי עכשיו, זאת התקופה הכי קריטית וחשובה בחיים שלי, אין מצב שאני מפשלת בזה,, אלוהים אני מקווה שאני יכולה לתקן את זה, התחרות הפכה למטרה שלי, אם אני אאבד את זה בגלל השטות הזאת אני לא בטוחה מה אעשה, החיים שלי תמיד היו לפי דרך מסויימת, מסלול, כרגע הוא מתחיל להתפרק לי בידיים והדבר היליד שמחזיק אותי שם זה אנטוניו, אבל אני לא יכולה לספר לו כלום, זה מסוכן מדי.

אני מורידה את הראש ונושמת עמוק, חושבת על הכל, אתמול היה סיוט, השיחה מליאם שיגעה אותי, הכל קורה לי בזמן האחרון, ואני לא מצליחה לנשום כמו שצריך, אני מרגישה שאני צריכה להילחם בשביל לעבור עוד רגע ביום, מחשבותיי נקטעות שכתפי פוגעת באחת מהסטודנטיות שעוברות, ״אוי סליחה-״היא מתחילה לדבר ומרימה את ראשה אליי, אני מחייכת אליה אבל משום מה זה מוזר, היא רק בוהה בי ושותקת, פניה מתכווצות בגועל כאילו יש לי ריח מסריח או משהו ״איכס זונה״ היא זורקת לעברי וממשיכה ללכת מהר, מה לעזאזל, באיזה חוצפה היא מעיזה, לא דיברתי איתה בחיים שלי, אין לי מושג מי זאת, מה קורה עם הבוקר הזה.

אני נשארת לעמוד שם, הלם, אבל אסור לי לאחר יותר, אני גוררת את רגליי וגורמת להם לעבוד, אני ממשיכה ללכת אבל הראש שלי תקוע שם, אם חוק מרפי היה על בן אדם זה היה עליי, הכל קורה לי בזמן האחרון, אני לא מצליחה להתמודד עם זה יותר, בא לי לעשות משהו, בא לי לשחרר הכל, לשכוח, להרגיש כאב אמיתי יחסית למה שיש לי בגוף עכשיו, הבטחתי לו שלא, אני הבטחתי לעצמי, זה לא יקרה שוב, זה לא יכול להיות שוב, אחרי כמה דקות הגעתי לדלת המוכרת, אני פותחת אותה באיטיות, מציצה פנימה.

אנטוניו עומד בצד, גבו מופנה לכולן, אבל אני מסתכלת לעבר שאר הבנות אני מגלה שהן בכלל לא רוקדות, הן מפוזרות בחדר, כולן נמצאות בטלפונים שלהם, אני מחליטה לפתוח את הדלת עוד וכבר מתחילה למשוך את תשומת הלב של כמה בנות, אני צועדת פנימה ומתקדמת לעבר אנטוניו, למצוא תירוץ מספיק טוב ללמה איחרתי, נראה לי שיש לו מספיק סיבות לכעוס עליי היום, יד אוחזת במפרקי לפני שאני מצליחה להתקרב אליו, זאת רוני, אני מחייכת אליה, אבל היא לא מחזירה לי חיוך, בשלב הזה אני מתחילה לשמוע ציחקוקים ודיבורים, אני מחזירה את מבטי אל אנטוניו ורואה שהוא שקוע בשיחת טלפון, אני לא מצליחה להבין כלום.