הבלרינה שלי

הראש שלי לא פה

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של ריילי

עיניי צרבו מהצורך לבכות, אין לי מספיק דמעות להכיל את מה שקרה פה, בא לי לצעוק, בא לי להשתגע, להרביץ למשהו, לרקוד, לבכות, לכעוס, לאהוב, בא לי הכל, זאת הרגשה כל כל מעצבנת, כל כך נוראית, מזעזעת, הראש שלי לא פה, הוא עסוק בכל כך הרבה דברים, דברים שהייתי מעדיפה לשכוח, דברים שהרגישו כל כך רע אבל גם כל כך טוב בו זמנית, למה, אני לא מבינה למה הוא נישק אותי, הוא שנא אותי, הוא שונא אותי, אפילו עכשיו.

אני כל כך מבולבלת, המילים שלו פגעו בי, הוא פשוט סילק אותי? סילק אותי כאילו אני איזה כלב, אני לא זונה שהוא יכול לנשק כל פעם שהוא רוצה לפרוק את העצבים שלו, אני ממש לא מוכנה לקבל את זה, אלוהים הוא עולה לי על העצבים, הוא כל כך קר, כל כך מרוחק וסגור, כל כך לא אנושי, איך בן אדם יכול להתנהג ככה, בן אדם עם לב פועם, רגע אחד לכבות כל רגש וברגע השני להיות הכי פתוח שיש, זה נשמע כל כך לא הגיוני, כל כך מוזר, אני ניסיתי לעשות את זה במשך כל הזמן שאני פה אבל תמיד אני מפסידה בקרב של עצמי, אז איך הוא מצליח?

מה מונע ממנו לתת לי להתקרב אליו, לא תכננתי בשום צורה שזה יגיע למצב כזה, תכננתי רק לחקור קצת, רק לחפש תשובות, אבל עכשיו שאני מסתכלת על זה זה היה כל כך מטופש, כל כך חסר ממשמעות, למה הלכתי לשם בכלל, נשבעתי שבחיים אף אחד לא יתייחס אליי ככה אבל זה כבר יותר מדי, עד עכשיו ישבתי בשילוב ידיים והתעלמתי, נמאס לי, אני לא בובה, אני בן אדם עם רגשות, בניגוד אליו, הוא ממש מפלצת, מפלצת חסרת רגשות, אחרי דקות ארוכות שבהן עמדתי מול הדלת, הדלת שבה הוא נעלם, נעלם מבלי לומר מילה אחת יותר, הלכתי לכיוון החדר שלי, למרות שזה לא נראה לי המקום הכי טוב להיות כרגע בסערת רגשות, במיוחד לא שרוני שם.

מי הוא שיגיד לי מה לעשות?, הוא לא שולט עליי, אני לא שייכת אליו בשום צורה, אני לא חפץ של אף אחד, אני פה בזכות עצמי, אני פה בגללי, אני מי שאני, הוא לא יכול להגיד אחרת כי אני יודעת בדיוק מה אני מרגישה, אני יודעת בדיוק מי אני, הוא לא יעז להגיד לי אחרת, הוא לא יהרהר אותי, זעם עוטף כל חלק וחלק בגופי, אני כועסת, אני רותחת, אבל מצד שני אני מרגישה שבורה, אני מרגישה פגועה, אני יודעת שאם מישהו אחר היה מתנהג ככה לא הייתי מגיבה ככה אז למה איתו כן, למה דווקא איתו.

נכנסתי בחזרה לחדר בזמן שאני מנסה להרגיע את מחשבותיי, לתת לעצמי הפסקה קטנה מכל השיט, השעה הייתה כבר שמונה וחצי, לעזאזל השעות עוברות מהר מדי, הכל עובר מהר מדי, התיישבתי על קצה המיטה ועצמתי את עיניי, לקחתי לעצמי רגע לסדר את עצמי, נפשית, לחשוב, אבל הראש שלי לא פה, הוא בכל מקום חוץ מפה, הוא תקוע עוד בנשיקה המטומטמת הזאת, השפתיים שלי עוד מעקצצות ואדומות, התחושה של שפתיו עדיין על שלי, כאילו הוא השאיר את חותמו עליי, אבל זה לא נכון, זאת הייתה נשיקה חסרת משמעות, נשיקה טיפשית.