הבלרינה שלי

תמיד אהיה שלה

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיא בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של אנטוניו

חרא של בוקר.
ככה היום שלי מתחיל, שלושת הימים האחרונים שלי היו ככה, אני תמיד נכנס למחשבות ומנסה להבין מה לעזאזל אני אמור לעשות, אני תקוע בתוך מבוך בלתי נגמר של החיים, היא חסרה לי יותר מאוויר, זה מרגיש כאילו חלק מהגוף שלי כבר לא נמצא ואני גוסס לאט לאט, זה יותר מייסר מכל דבר אחר שאי פעם הרגשתי, אבל אני שונא את עצמי שכל כך אכפת לי, לעזאזל אני שונא את עצמי יותר שאני לא הולך אליה ומחזיר אותה אליי, איך אני אמור למצוא את הכיוון שוב שהיא לא לידי?

הלב שלי דופק במהירות וכל כך חזק עד כדי כך שהוא עוד שניה יוצא מהחזה שלי, אני ממשיך לעשות שכיבות שמיכה במהירות עד שהזרועות שלי מתחילות לשרוף, אני בחדר הכושר של הקמפוס, לא הרבה אנשים מכירים את המקום הזה, הוא פרטי ושקט, ומספיק מבודד בשביל שאני אוכל להוציא את כל הכעסים שבתוכי, אני צריך להתרענן קצת, אני מרגיש שאני כבר נחנק מעצמי, הכל צף וזה פאקינג פתטי, אני שונא את זה, שונא כל רגע שהיא לא לידי, שונא כל רגע שאני צריך לעבור עם המחשבות הרעילות שלי, פאק.

אחרי שעתיים של אימון קמתי מהריצפה הקרה ונעמדתי, השרירים שלי שורפים בכל צעד שאני עושה אבל זה לא מזיז לי, עוד כמה דקות זה יעבור, הלב שורף יותר מהכל, המקום הספציפי שהיה שייך לה, שעדיין שייך לה, שלעולם לא יהיה שייך למישהי אחרת, בזה אני בטוח, אני לא יכול להחזיק מעמד לידה, היא גורמת לי ליפול בכל פעם שאני רואה אותה, אני נמס לתוך עניה ונאבד בתוך עיניה הירוקות, לא יכולתי לברוח מזה, גם אם הייתי רוצה לעולם לא הייתי יכול, היא כלאה אותי בתוך הלב שלה, בנשמה שלה, בחיים שלה, הפכה אותי למשהו חשוב ומשמעותי, נתנה לי סיבה להמשיך לנשום, סיבה לחיים האפלים האלו, היא הוציאה אותי מהחושך, הראתה לי את האור, ופתאום הכל כבה, בשניה אחת קטנה, הכל נעלם, כל ניצוץ קטן, כל תקווה, כל רגש, הכל פשוט הושתק.

׳אני לא בגדתי בך׳ המילים שלה מתנגנות לי במוח, הלב שלי צועק להפסיק להיות מטומטם ולהאמין לה, אבל המוח הישן והמוכר ממשיך להזהיר אותי, אני חושב שפיתחתי את זה במהלך השנים, בכל טראומה שחוויתי המוח היה שם וספג הכל, הלב היה שבור במשך הרבה שנים לפני שהיא הגיעה, עכשיו אני צריך להתמודד עם שניהם, למצוא דרך לצאת מהסופה הזאת.

אני נפלתי קשה, נכנסתי לכלוב בצורת גן עדן, הילדה הזאת מחזיקה בי אפילו עכשיו, אני יכול להרגיש אותה, וזה פאקינג כואב, אני יודע בדיוק מה היא עוברת וזה מעלה בי בחילה, אני רוצה להרביץ לעצמי, אני משאיר אותה לבד למרות שהבטחתי שלעולם לא אעשה את זה, אבל זה היה לפני הכל, פתאום הכל נראה קטן וחסר משמעות, לא אכפת לי אם היא תשכב עם כל העיר עכשיו, זה רק האגו הענקי והמטומטם שלי לועג לי ומכאיב, דואג להזכיר שיש סיכוי שזה קורה בדיוק ברגע הזה, אוי לעזאזל על מי אני עובד, הילדה הזאת לא כזאת, כן אכפת לי, אכפת לי יותר מכל דבר אחר, אני רוצה להקיא רק בגלל שאני חושב על זה, אני שונא את זה, זה מרגיש כאילו היא לא שלי יותר, היא לא לידי יותר, אבל אני כל כך רוצה אותה, אני כל כך צריך אותה, אכפת לי ממנה, מאיך שהיא מרגישה, ממי שהיא באמת, בחיים שלי לא הרגשתי כל כך קשור למישהי, אני לא רוצה שהיא תזדיין עם מישהו אחר, אני רוצה שהיא תזדיין איתי, אני רוצה להיות זה שיחזיק אותה בזמן שהיא ישנה, אני רוצה להיות זה שזוכה לנשיקות והציחקוקים הקטנים, לא אף אחד אחר.