הבלרינה שלי

דממה

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של ריילי

הלב שלי התפוצץ, הבוקר זה היה הבוקר הכי טוב שהיה לי כל החיים, זכיתי להרגיש אותו, זכיתי לטעום מהכל, מכל התוכניות של העתיד, אני לא יודעת מה אני עוד יכולה לבקש, אני מרגישה כאילו יש לי הכל.
כל חשש קטן שהיה לי נעלם כלא היה, אני לא יודעת מה בדיוק גרם לזה אבל משהו בעיניים שלו, משהו שסיפר לי בדיוק מה הוא מתכננן, ואני אהבתי את זה, נהנתי לראות את זה, משהו בו, משהו שיש בו גורם לי להשתגע, אני לא רוצה שזה יפסיק לעולם.

נכנסתי לחדר ולהפתעתי רוני הייתה שם, יש עוד עשר דקות עד שהשיעור יתחיל ובדרך כלל היא יוצאת אפילו עשרים דקות לפני, היא ישבה על המיטה עם ראשה מורכן והיא הייתה נראת עייפה וחסרת כוחות, ״היי״ אמרתי בשקט והיא לא הגיבה, מיהרתי לקחת את הבגדים, התלבשתי בזריזות, עשיתי גוגול מתוח ושמתי ג׳ל, אחרי שסיימתי לקחתי את התיק שלי והתקדמתי לכיוון היציאה ״רייל״ היא קראה לי שניה לפני שסגרתי את הדלת, ״כן?״ שאלתי עם מעט ציפייה, ״תודיעי לאנטוניו שאני לא מגיעה היום״ היא אמרה בכמעט לחישה, אכזבה הציפה אותי, הייתה לי טיפת תקווה שהיא כן תצטער, ועכשיו, עכשיו זה אפילו יותר גרוע, העובדה שהיא לא הולכת לשיעור בגללי, זה גורם לי להרגיש כל כך רע, אני פשוט חושבת שהיא צריכה זמן, אני אתן לה, היא חשובה לי, יותר מדי.

״אה, אוקיי״ אמרתי וסגרתי את הדלת מאחוריי, אני לא יודעת כבר מה לעשות, אני כל כך רוצה שהכל יהיה בסדר, אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיו בדיוק אבל אני בטוחה שזה משהו חזק, משהו בלתי נשלט, אני לא יכולה לוותר על זה בגלל שהיא חושבת שהוא יפגע בי, כי אם זה צריך לקרות זה יקרה, הלכתי לכיוון הסטודיו ואחרי כמה דקות השיעור כבר התחיל, שנכנסתי אנטוניו הביט בי בשאלה ואני הנדתי בראשי בשביל לסמן לו שהיא לא תגיע, הוא הרכין את ראשו חשב על משהו ואז החזיר את עיניו אליי, אחרי דקה בערך המנהל נכנס לחדר ומיד הלחץ תקף אותי, לעזאזל כבר שכחתי את זה, הוא אמור לצפות בי, לראות מה קורה איתי, במיוחד אחרי המקרה האחרון אני הולכת על חוט דק, דק מאוד, אנטוניו דיבר איתו ולפעמים החזיר את המבט שלו אליי, אלוהים אני רוצה פאקינג למות, ״קדימה בנות, חימום״ הוא אמר בקול הקבוע שלו, הקול הכל כך רציני והעמוק שלו.

ניגשתי לבר בהמהירות והתחלתי את החימום הרגיל, רק שהפעם התנועות שלי נהפכו לפחות חדות, אני הייתי עייפה, מוטשת, פיזית ונפשית, אני לא מחזיקה את עצמי כבר, הכל מתערבב לי ביחד, אני מרגישה כאילו אני רוצה להקיא רק מהלחץ, רק מהמבט הסורק שלו, המנהל הסתכל עליי ורשם דברים, הרגשתי כמו באודישן, וזה היה הרגע הכי גרוע בחיים שלי, בחיים שלי לא רקדתי כל כך רע בסיטואציה כזאת, אני לא מאמינה שאני עושה את זה, אנטוניו עבר בין הבנות ותיקן, עד שהגיע אליי, הוא סרק אותי ומבטו היה מוטרד, דואג, מרחם, אני שונאת את זה, אני לא צריכה את הרחמים של אף אחד, אני אשלוט בעצמי יותר, אנטוניו תיקן אותי, האמת שדי הרבה, אלוהים תעזור לי, אני רק רוצה לעבור את האימון הזה בשקט, למה אני כל כך מוטרדת, זה מחרפן אותי, אני בטוחה שהכל יהיה בסדר, זה רק עניין של זמן, ״קדימה ילדונת תתאפסי, אני יודע שמגיע לך ואני לא הולך לוותר עלייך בכזאת קלות״ הוא פקד, משום מה הייתה לי הרגשה שהוא לא דיבר רק על הריקוד, אני מעריכה אותו בטירוף, אף פעם לא היה לי כל כך הרבה כבוד כלפי מישהו.