הבלרינה שלי

עכשיו או לעולם לא

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של ריילי

המוזיקה רועשת, דופקת באוזניי, ריח העשן והזיעה חזק, כולם נראים כל כך משוחררים, חסרי דאגות, רוקדים, צוחקים, נהנים, אני מנסה, אבל כל כך קשה לי, אני מרגישה כלואה בתוך עצמי, המקום הזה חונק אותי יותר, גורם לי להרגיש חסרת אונים, אני יושבת בבר ורוני נמצאת ברחבת הריקודים, הברמן ממלא לי את הכוס בפעם השלישית לערב, אני מחייכת אליו לתודה ולוגמת ארוכות מהקוקטייל שבחרתי, הוא לא מתוק כמו שתמיד היה, הוא מר, מגעיל, מוריד לי את החשק, אני מניחה אותו ונאנחת, ידעתי שלא הייתי צריכה לבוא איתה, אבל היא עקשנית כמו תמיד, אני מרגישה לא טוב פה.

הסחרור הקל מהאלכוהול מציף אותי, אבל מרגיע אותי, אני לא נותנת לעצמי לשתות הרבה בעיקר בגלל הריקוד, אבל שאני שותה אני נהנת מההרגשה הזאת, אני פשוט נסחפת איתה, לא נותנת לה להשתלט אבל נותנת לה להשפיע, השליטה רוב הזמן בידיים שלי, ושאני מחליטה להישבר זה יקרה בגלל סיבה מוצדקת, ואני חושבת שהרווחתי את זה עכשיו, אני משעינה את ראשי על הבר ונושמת עמוק, הכוחות שבי מתחילים להיגמר, הבטחתי לעצמי שלא אתן לעצמי ליפול, שאני אמשיך להיות חזקה כמו תמיד, אבל אני מלאה בשברים, שברים שאחרים עשו, וחלק שאני עשיתי.

אני מרגישה שבורה, מקולקלת, המקום הזה היה אמור לגרום לי לשכוח אבל הוא רק מזכיר לי הכל, מזכיר לי שאני לא יכולה להעלים את זה הפעם, הפעם זה לא בידיים שלי, החיים שלי התהפכו לחלוטין, השליטה כבר לא בידיים שלי, זה חונק אותי, ההקלה שכל החיים הבטיחו לי לא מגיעה, היא לא תגיע, אני יודעת שאני טועה, אבל אני לא מצליחה לגרום לעצמי לעמוד על הרגליים שוב, אני רוצה לספר לו, לצעוק לו, להתחננן שיחזיק אותי, שירים אותי, אבל אני לא אומרת כלום, אני שותקת, אוגרת, החיים שלי לא נועדו להיות נורמליים בחיים, אבל אני חיפשתי את הנורמליות בכל רגע אפשרי, אני חיפשתי שיגרה, בית ספר יוקרתי מזדיין, סדר יום, בוקר וערב, ושפתאום הכל נלקח ממני אני מרגישה ריקה.

אני קמה מכיסא הבר הגבוה, נעמדת על רגליי ומחזיקה רגע בשולחן בשביל להתייצב, ישבתי יותר מדי זמן, אני מתקדמת לעבר רוני, היא מחייכת שהיא רואה אותי ומחזיקה אותי, ״כל סוף עזבת את הברמן החתיך לקצת, אם לא אנטוניו הייתי בטוחה שהייתם מתמזמזים ממזמן״ היא צועקת מבעד המוזיקה, ודקירה חדה מגיעה לליבי, השם שלו, הוא, אלוהים הוא כל כך חסר לי, אין לי מושג איך היא הצליחה לשכנע אותי לבוא לפה או יותר מזה, איך הכניסו אותנו בכלל, אבל אני לא בטוחה שאני אוהבת את כל זה, העדפתי את כל השטויות האלו לפניו, עכשיו אני מעדיפה להיות איתו, אני מחייכת אליה והיא לוקחת אותי לתוך רחבת הריקודים, ״את חייבת להתשחרר קצת, אני רואה שקשה לך״ היא מרימה לי ואני מצליחה לנשום קצת, מתחילה לזוז לפי הקצב, אנשים נצמדים אליי מכל כיוון, גופיהם דביקים אבל אני מתמסרת למוזיקה.