הבלרינה שלי

תרופה לנפש

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

*נקודת המבט של ריילי*
-חודשיים לאחר מכן-

הבוקר כבר היה ממזמן, אבל אני לא קמה מהמיטה, לא זזה, אני מרגישה שאני נמצאת במיכל זכוכית, אטום, אבל אני מרגישה הכל, כל רגש ורגש אני סופגת, אני לא כל כל יודעת מה לעשות, או איך להגיב, אני מרגישה ריקה, שבורה כל כך, החודשיים האחרונים היו הימים הכי קשים בכל החיים שלי, לא הצלחתי לגרום לעצמי לתפקד, אני מרגישה שאין את היכולת לעשות את זה, כל רגע שאני נושמת מכאיב לי, הלב שלי כואב ותמיד נמצא בשביל להזכיר לי את היום ההוא, את הרגע הזה שבו הכל התפרק, אני בחרתי לעשות את זה, אני אמורה להרגיש משוחררת, אבל משום מה כלום לא קורה, אני מרגישה כמו בובה על חוטים, חסרת כל כוח, לפעמים אני מעדיפה ללכת לישון ופשוט לשכוח, פשוט להירדם לנצח, להיעלם מהעולם השחור הזה, הסיבות שלי לנשום ולהמשיך לחיות רק נפחתות מרגע לרגע.

דפיקות עדינות נשמעות על הדלת של חדרי, אני שותקת, אפילו המילים ברחו, ״היי ילדה שלי״ היא פותחת חריץ קטן בדלת ומציצה פנימה, היא רגועה, עיניה מלאות אהבה, דאגה, ״אולי תנסי לקום קצת, אנחנו מתכננים לצאת לאכול בחוץ״ היא אומרת בעדינות, אני מסתובבת עם גבי לעבר הדלת ואני שומעת אותה נאנחת, עיניי שורפות, כואבות כל כך מהבכי הלא פוסק שנמשך חודשים, שנמשך ולוקח כל חלק וחלק מהלב השבור שלי, ״קדימה יפה שלי, אני לא יכולה לתת לך להיות ככה במשך שבועות״ אני לא מעיזה להסתובב, רק מרימה את השמיכה שתכסה את כל כולי, מתחבאת מהחיים שלי, שכבר חסרי משמעות, אני לא רואה סיבה לקום מהמיטה עכשיו.

אני מרגישה את משקל גופה שוקע על המיטה, אבל אני לא זזה, כף ידה הרכה מלטפת את ראשי שמבצבץ, ״אנחנו דואגים לך כל כך״ היא מנסה ואני שומעת את קולה החנוק, אם רק היה לי יכולת להגיב, אני לא זזה, בקושי נושמת, היא נושמת בכבדות ושותקת, אנחנו נשארות לרגע אחד בשקט הזה, בשקט הרועש הזה, לבסוף היא עוזבת את ראשי וקמה מהמיטה, ״אם את תשני את דעתך אנחנו נחכה לך למטה עוד שעה״ רעש הדלת נטרקת ואיתה אני משחררת נשימה שהייתה אגורה לי בחזה, הדמעות מתחילות להתחדש, עוד תזכורת ללמה החיים שלי בפח, מהיום הראשון שחזרתי לפה המשפחה שלי הייתה שם בשביל, הכילה אותי, ועכשיו?, עכשיו אני בורחת מהם בשביל לא להתמודד עם המציאות המרה שלי.

אני מורידה את השמיכה מגופי וגל קור תוקף אותי, אני מרגישה חולה, חלשה, שונה, אני מניחה את כפות רגליי על הריצפה הקרה, נשארת שם לדקה, הראש שלי מסתובב, יש לי בחילה, אבל אני מנסה להתעלם מזה, אני מעבירה את משקל גופי עליהן וקמה בעדינות, לרגע אני מרגישה את רגליי קורסות, בקושי מחזיקות מעמד אבל אני נאחזת בקיר שצמוד למיטה שלי, אני מתקדמת לכיוון הארון ונעצרת מול הדלת, היא מכוסה במראת גוף, מאלצת אותי להתמודד עם המפלצת שאני יצרתי, גופי רזה יותר מהרגיל, כנראה בגלל שאני בקושי אוכלת או שותה, צלעותיי מבצבצות מתחת לחולצת הטי שאני לובשת, עיגולים שחורים מכסים מתחת לעיניי האדומות והנפוחות, שיערי פרוע, דמעה יורדת מעיניי ואני ממהרת לנגב אותה, אני פותחת את דלת הארון ומתנשפת, מנסה להירגע.