הבלרינה שלי

עשר סיבות

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של ריילי

הלב שלי פועם בטירוף, יש לי פרפרים בכל הגוף, אנטוניו ואני נשארנו לדבר שם במשך השעה האחרונה, לא יכולנו להפסיק, היה כל כך הרבה שפספסנו אבל גם כל כך הרבה שלא רצינו לפספס, אני לא מתכוונת לבזבז עוד רגע שאני איתו, אני אלך אחריו לתוך הסערה אם צריך, אנחנו ביחד, לא משנה מה, אחזיק את ידו וארוויח את אמונו שוב, אראה לו שאני לא רוצה שהוא לא יבטח בי, אני רוצה שהוא יהיה איתי במאה אחוז, איבדתי אותו ביום שחשבתי שהכל היה מושלם וזה לא הולך לקרות, אני אשאר איתו גם שקשה, אני לא אעזוב.

ידו צורבת על גבי התחתון שאנחנו נכנסנו פעם למקום שבו הכל התחיל, חזרתי הביתה, חזרתי למקום שאני מרגישה כל סוף שלמה, הפצעים התרפו, רק צלקות נשארו, הצלקות הפיזיות והנפשיות שיש לי גדלו בלעדיו, הוא לא היה שם בשביל לעצור אותם, ״הכל בסדר ילדונת?״ אנטוניו רכן ולחש לי, הלב שלי עצר בבת אחת שנזכרתי בדיוק איפה אני ועם מי אני, העלתי חיוך קטן על שפתיי והכרחתי את עצמי לדבר בשביל שלא ידאג, ״כן״ פלטתי במהירות אבל לא באופן משכנע כל כך, הוא כיווץ את גבותיו והניד בראשו, שהגענו למסדרון המוכר שמוביל לחדרו הוא נעצר במקום וגרם גם לי, הוא משך אותי לתוכו וסגר את הדלת, ״מספיק שקרים, אני לא סובל את זה יותר, תספרי לי״ הוא דרש, גופו חסם את גופי וידו הונחה על הקיר ויצרה כלא, גופי רעד מהפקודה והקול הסמכותי שלו, חום גופו קרן לגופי ונשימתו ליטפה אותי, היה בזה משהו מנחם, משהו שהיה חסר לי, אלוהים איך התגעגעתי אליו.

״א-, אני-״ קולי רעד ועיניי שרפו מהדמעות, הוא באמת דואג לי, אם רק יכולתי לספר לו כל כך בקלות, זה היה הדבר היחיד שעוד לא סיפרתי לו, לא סיפרתי לו על כל מה שקרה בלילה שחלמתי עליו, לא סיפרתי לו איך בכל פעם שהבטתי בעצמי במראה רציתי להכאיב לי בדיוק כמו שכאב לו, לא יכולתי, זה פשוט נתקע לי בגרון, הוא נשאר באותו המקום ולא זז, המתין בסבלנות לתשובה שלי, שהוא שם לב לסערה שעוברת עליי, מבטו התרכך והוא נשם עמוק, ״תקשיבי ריילי, איבדתי אותך פעם אחת, אל תתני לי לאבד אותך שוב, את חשובה לי כל כך, אני רוצה שתדעי שאת יכולה לספר לי הכל, אני תמיד אהיה לצידך, אני יודע שהפרתי את ההבטחה שלי ועזבתי אותך אבל זה היה שונה, זה לא יקרה שוב, בחיים״ קולו היה נשמע עצוב ומיואש שהוא הדגיש את המילה האחרונה, והלב שלי נעצר לגמרי, אני לא מרגישה כבר את הרגליים שלי, אני מאבדת את הכיוון שלי.

״זה פשוט, פשוט בזמן שהייתי אצל ההורים שלי היו לי הרבה סיוטים עליך ולא ידעתי להתמודד איתם, אז אני-״ הגמגום חזר והרגשתי את עצמי נחנקת, הוא הביט בי במשך כמה שניות ועל פניו הייתה אי הבנה שלאט לאט התבהרה, משהו בלתי מזוהה עלה על פניו, ״תראי לי״ קולו המחוספס והרציני חדר לתוך נישמתי, היססתי וחשבתי ארוכות לפני, עיניו הביטו לתוכי וחדרו לכל חלק וחלק שיש בי, נאנחתי שמבטו לא שיחרר את שלי, נשפתי את האוויר שהצטבר בריאותיי והרמתי את שרולי חולצתי הארוכה, חשפתי את השירטות הארוכות שעל זרועותיי, כל מה שנגרם מהיום ההוא שמתיאו מצא אותי, השריטות כבר לא טריות אבל הן בהחלט נראות לעין, הוא היה רואה את זה בכל מקרה.