הבלרינה שלי

מילים פוגעות

**ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

״רוני אפשר ללכת?״ שאלתי אותה וניסיתי לדבר בקול יציב מספיק כדי לא לגרום לה לדאוג ״ברור אחותי״ היא אמרה ויצאה איתי מרחבת הריקודים, ״את בסדר את נראת קצת מוזר?״ היא שאלה והביטה בי בדאגה, ניסיתי להשתלט על הגוש שבגרוני ומונע ממני לדבר אבל זה פשוט בלתי אפשרי, ״א- כן פשוט אני קצת עייפה״ מיהרתי לתרץ והיא חייכה והנהנה.

אני ורוני יצאנו מהבית הזה והתקדמנו לכיוון האוטו, רוני לא הייתה כל כך שיכורה אבל בוא נגיד שאין סיכוי שהייתי נותנת לה לנהוג, וזאת בדיוק הסיבה שלא שתיתי היום, נכנסתי למושב הנהג ורוני נכנסה למושב שלידי, ״את בטוחה שאת בסדר? אני אולי מכירה אותך כמה ימים אבל משהו לגמרי מטריד אותך״ היא אמרה ושנאתי את העובדה שהיא יכולה לקרוא אותי כמו דף פתוח, תמיד הייתי סגורה, פשוט אף פעם לא חשבתי שמישהו אמור להתעניין בבעיות שלי אבל רוני שונה.

״כן אני מבטיחה שהכל בסדר״ אמרתי אחרי שתיקה ממושכת והתחלתי לנסוע, לא משנה כמה אני אנסה להכחיש המילים האלו פגעו בי, ׳אני פשוט לא מצליח להבין איך מישהי כזאת חסרת יציבות הצליחה להתקבל לבית ספר כזה׳ לעזאזל עבדתי קשה בשביל זה, לא קמתי יום אחד והצלחתי לרקוד, הייתי צריכה שנים של אימונים, שנים של סבל וכאב, של דמעות ורעב, בשביל להיות רקדנית צריך להתאמץ, לעמוד בציפיות של כולם, לדעת לקבל ביקורת בונה, לקח לי שנים להגיע לאיפה שאני היום וברגע שמישהו זר שלא הכרתי לפני פותח את הפה שלו הרגשתי את הכל מתפוצץ לי בפרצוף.

זה לא שאני לא יודעת לקבל ביקורת להפך, אני יותר מאשמח לקבל ביקורת, אבל יש דרך לדבר, וזה לא ככה, אני מרגישה את החור שיש לי בלב, זה שורף אותי מבפנים אבל אני חייבת לשכוח את זה, פשוט להתעלם.
אבל זה קשה יותר ממה שזה נשמע, אני מרגישה כאילו לא משנה כמה אני אנסה אני יודעת שיש לו השפעה עליי ואני שונאת את זה, אני שונאת כל רגע, כל רגע שהייתי לידו והרגשתי משהו, כל רגע שהלב שלי החסיר פעימה, אני שונאת אותו.

הרגשתי דמעות מרטיבות את לחיי ומיד מיהרתי למצמץ אותן, אני לא יכולה להמשיך לבכות, בטח לא ליד רוני, זה לא הזמן.
אחרי כמה דקות ארוכות חניתי את האוטו ועזרתי לרוני שכבר נהפכה למעט ישנונית לצאת מהאוטו, נכנסנו בשקט לבית ספר והתקדמנו לכיוון המעונות, הכנסתי את רוני לחדר והרגשתי כאילו אני צריכה לשטוף קצת את הראש.
פשטתי מגופי את השמלה ולבשתי טייץ שחור ארוך וגופיית ספגטי שחורה וצמודה, לקחתי את נעלי הפויינט שלי והתקדמתי לכיוון הסטודיו, לא מעניין אותי אם אסור להיות שם, אני חייבת להשתחרר קצת, לשכוח את הערב הזה.

אף פעם לא היה חסר לי האהבה והתמיכה של משפחתי יותר מעכשיו, אני מרגישה שאני חייבת את זה, אני צריכה את זה יותר מהאוויר, אני רק רוצה לתת להורים שלי חיבוק חזק ולבכות לתוך החזה שלהם, המקום הבטוח שלי.
יש רק דבר אחד שיכול לגרום לי להרגיש ככה וזה הריקוד בגלל זה בחרתי ללכת דווקא עכשיו לסטודיו, זה לא אמור להזיז לי מה שאנטוניו אמר, אני לא אתן לו לנצח בזה, הוא לא יפגע בביטחון שלי, אני פה מסיבה מסויימת, אני טובה, אחרת לא הייתי פה, אני בטוחה בזה.