הבלרינה שלי

השקיעה

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

אנחנו נוסעים כבר חצי שעה, חצי שעה שהוא לא מוכן לספר לי לאן הוא לוקח אותי, לא משנה מה אני עושה כלום לא עובד, הוא כל כך עקשן לפעמים שזה מתסכל.
בחוץ כבר התחיל להיות יותר קריר וזה אומר שהשמש עוד מעט שוקעת, הזמן עובר מהר, כל כך מהר, יותר מדי מהר.
לבסוף הוא עוצר את האוטו על צוק, אני מבולבלת, למה הוא לקח אותי לצוק באמצע שום מקום?

יצאתי מהדלת האוטו עם אנטוניו והאוויר הקריר שטף את פניי, שיערי התבלגן ועורי הצטמרר, הבטתי סביבי על הנוף היפהפה ונשמתי עמוק, וואו, אני לא חושבת שבחיים זכיתי להרגיש משהו כמו זה, זה כל כך מושלם.
״חכי פה״ אנטוניו אמר וגרם לי לקפוץ במקומי מקולו הפתאומי, הוא הלך לבגז׳ האוטו והוציא סדין לבן ישן, הוא התקרב אליי והוביל אותי לקצה הצוק.

הוא פרס את הסדין על הריצפה המאובקת וסימן לי לשבת, הוא התיישב ואני מיד לאחר מכן התיישבתי צמודה אליו, ״אני אוהב לבוא לפה בשביל לחשוב, אני מרגיש כאילו במקום הזה אני יכול להיות אני, כאילו זה המקום הסודי והמיוחד שלי״ הוא אמר וגרם לליבי לדהור במהרה, המילים שלו חודרות לי לדם, אני מרגישה את זה בכל חלק וחלק בגופי, זאת הרגשה ממכרת, הרגשה כל כך טובה, של אמון וכנות, כל כך הרבה ביחד.

ראשי נשמט על כתפו והרגשתי איך הוא נמתח תחת מגעי, ״אני שמחה שהבאת אותי לפה, הכל פה פשוט יפהפה, לא ראיתי משהו כזה לפני״ אמרתי והבטתי לעבר קן האופק, השמיים התחילו להפוך לגווני כתום אדום והאוויר התקרר, אבל נשאר נקי וצח, זה מסוג הימים שאני הכי אוהבת, זה בדיוק הגבול בין הקור לחום, זה באמצע, ״אני לא חושב שאי פעם רציתי להיות עם מישהי כמו שאני רוצה להיות איתך ריילי, אני חושב שאני צריך לך התנצלות, על כל מה שהעברתי אותך בהתחלה, זה היה יותר מדי בשבילי, ניסיתי להרחיק אותך כי ידעתי שזה יהיה מסוכן, ידעתי שהלב הטהור שלך לא יוכל להכיל אותי, אבל טעיתי, ונמאס לי כבר לנסות להרחיק אותך״ הוא לחש בכאב, המילים שלו היו כבדות ומלאות משמעות, מסוג המילים שכל כך כואב לשמוע אבל שהייתי חייבת לשמוע.

״אז אל, אתה לא צריך להרחיק אותי יותר, אני כאן, ואני לא מתכננת ללכת בזמן הקרוב״ אמרתי עם דמעות בעיניים, הקול שלי היה חלש וצרוד, אבל לא יכולתי להחזיק את זה יותר, במשך כל כך הרבה זמן נאלצנו להתמודד עם השעון, נאלצנו להילחם אחד על השני, אבל עכשיו, עכשיו הכל כל כך פשוט אבל גם כל כך מפחיד, אנחנו מנסים כמה שפחות להסתכל על העתיד אלא יותר על ההווה, כי זה כבר לא רלוונטי, מחר הכל יכול להשתנות, במיוחד בגלל המצב שבו אנחנו נמצאים.

אני מנסה להכחיש את זה אבל אני יודעת שזה יגיע, יום אחד הכל יכול להתפרק, שניה אחת פשוטה והכל יכול להעלם בשניה שבה הכל קרה, אני לא יודעת מה יקרה אחרי השנה הזאת, אני מתארת לעצמי שאנטוניו ישאר פה בזמן שאני אמשיך הלאה, אין סוף אחר לסיפור, ככה הכל אמור להיות, במיוחד בגלל ששנינו כל כך שונים, אנחנו בנו ממקומות אחרים אבל אני מבינה אותו, אני מכילה אותו, וכרגע הוא הדבר היחיד שאני רוצה בחיים שלי.