הבלרינה שלי

נצח

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של ריילי

הלב שלי פועם במהירות בזמן שאנחנו נכנסים לחדר של אנטוניו, המקום הזה כל כך שקט, בדיוק כמוהו.
נעצרתי במרכז הסלון והבטתי לכיוון הנוף היפהפה של ניו-יורק, דלת הזכוכית שמפרידה בין חדרו למרפסת פתוחה ומשב רוח קליל מכסה את גופי, נשמתי את האוויר הצח והטהור ונהנהתי, הרשתי לעצמי לחשוב קצת.
בזמן האחרון אני שמה לב יותר ויותר שיש לו סוד שהוא מסתיר ממני, אני לא אוהבת את זה, אני לא אוהבת את המחשבה שמשהו כל כך מטריד אותו והוא לא מוכן לפתוח בפניי את ליבו, אני מרגישה כאילו עשיתי כל דבר אפשרי בשביל לגרום לו לדבר אבל הוא פשוט כל כך עקשן.

אני שונאת להודות בזה אבל נראה לי שהפעם אני הפסדתי, הוא נראה כל כך תקוע על החלטתו, אני לא יכולה להמשיך להילחם על משהו שאני יודעת מראש שבסוף לא תהיה שום תוצאה, זה כבר יותר מדי, אפילו בשבילי.
אני מעדיפה להתרכז בהווה, לא בעבר, אני חושבת שזה יהיה יותר טוב, לחשוב על העכשיו ולא על כל מה שקרה, אין לי שום דרך לתקן את העבר אבל אני בהחלט יכולה לשלוט בעתיד שלי, למרות שאני חושבת שהכל היה הרבה יותר קל ככה, זה מרגיש כאילו יש בנינו קיר, קיר שבתוכו יש סיפור שלם, סיפור שאני לא זכיתי לשמוע ולהכיר.

הלוואי והייתי יודעת, הלוואי שהוא ירגיש כאילו הוא יכול לבטוח בי, כי אני לא מתכננת ללכת בזמן הקרוב, אני רוצה שהוא יבין את זה אבל זה כל כך קשה איתו, לפעמים אני מרגישה כל כך קרובה אליו אבל אז ברגע האחר הוא נראה כל כך מרוחק וקר, אני יודעת שהיום זה לא קרה, היום היה שונה, אבל מאז השיעור המחשבות האלו ממלאות את ראשי ולא יוצאות, אני רוצה להפסיק לחשוב על זה, אני רוצה פשוט לשים את זה בצד אבל זה כאילו מיליון אבנים יושבים על חזי, זה כבר כואב.

פיזית הוא הבן אדם הכי קרוב אליי אבל נפשית הוא כל כך רחוק, אני מרגישה כאילו הוא נעלם לי, הוא נאבד במחשבות ונשאר שם, עד שהוא מצליח לתפוס את עצמו ולהמשיך, אבל זה לא משנה כי זה עדיין לא משתנה, ״ילדונת?״ הוא שאל בדאגה בזמן שאגודלו ליטף את לחיי והעביר בי צמרמורת, ״כן, סליחה, פשוט חשבתי״ עניתי על השאלה העיוורת שלו וניסיתי להתחמק מתשובה ברורה, אם הוא יראה את כל מה שעובר עליי הוא ישר יברח, ואני יכולה להבין אותו אבל אני לא מוכנה שזה יקרה.

״את בטוחה?״ הוא שאל שוב והפעם הוא יותר דרש תשובה, ראיתי שהוא ניסה לא ללחוץ עליי אבל הרגשתי עוד יותר גרוע שהוא קורא אותי כמו ספר, אני עד כדי כך ברורה?, ״כן, זה לא משהו שצריך להדאיג אותך״ לחשתי וליקקתי את שפתי התחתונה במתח, טוב זה כן אמור להדאיג, אבל לא אותו, אותי, משום מה מאז היום שהסכמתי לא לשאול שאלות ידעתי שאני אתחרט על ההחלטה הזאת, אבל אני לא מתחרטת בשום צורה על איפה שאנחנו עכשיו, אני מתחרטת על הדרך שבה הגענו לפה, הכל היה יכול להיות כל כך שונה אם מההתחלה היה בנינו טיפת אמון, אני יודעת שאמון מרוויחים, ואני ממש לא הולכת לוותר על זה, אני אשיג את האמון אבל אני לאט לאט מתחילה לחשוב שאולי אני משתגעת, אני רק צריכה שהוא יתן לי סימן, גם אם זה הסימן הכי קטן, לפחות לדעת שיש לאן ללכת.