הבלרינה שלי

עולם משוגע

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של ריילי

״את מפחדת?״ רוני שאלה אותי, אנחנו שוכבות על המיטה ביחד ומתכרבלת מתחת לשמיכות, השקט היה מרכז השיחה שלנו עד שהיא התחילה לדבר, סיימנו את החזרה לפני שעה וכבר הספקנו להתקלח מהזיעה המסריחה שנגרמה מהשיעור של אנטוניו, ״ממה?״ הצלחתי להוציא את המילים מגרוני, ״מהתחרות, מהחיים, מהכל״ היא הודתה ואמרה, ״כי אני רועדת מפחד״ היא המשיכה, ״ברור שכן״ אמרתי והתעסקתי עם אצבעותיי, האמת שאני לא בטוחה בכלל אם זאת האמת, זה לא שאני לא מתרגשת או לחוצה, זה פשוט שאני לא חושבת על זה כרגע, שיגיע הרגע רק אז אוכל לדעת אם הכל אמיתי באמת או שזה עוד אחת מהאשליות שלי.

תחושה מוזרה ולא ברורה הייתה לי, הרגשתי בחילה וכאב חד בראשי תקף אותי, התכווצתי בכאב אבל ניסיתי להתעלם מזה במשך שאר השיחה, ״אז למה את נראת כל כך רגועה?, אני פשוט לא מבינה, אני רוצה למות, יש לנו עוד חודש עד שזה קורה אלוהים״ היא מילמלה בדרמטיות וגרמה לצחוק לפרוץ מבין שפתיי, ״מטומטמת שלי, יהיה בסדר, זה שלך״ אמרתי לה והיא הזעיפה את פניה בילדותיות והוציאה ממני חיוך ענקי, ״הסיכויים שאני אנצח קטנים מאוד לידך״ היא הודתה ואני הנדתי בראשי ״רון רון, תסתכלי עליי״ אמרתי והיא הרימה את ראשה והביטה בעיניי ״את הכי טובה שיש, תאמיני בעצמך כי אני מבטיחה לך שאת יכולה לסובב את כולם על האצבע הקטנה, אוקיי?״ שאלתי והיא הנהנה בחיוך, גל חום בלתי מוסבר תקף אותי והרגשתי את הכאב שבראשי גדל, מה לעזאזל.

הורדתי את השמיכה מעליי וקמתי ״אני הולכת לשטוף פנים חם לי״ אמרתי לרוני שניסתה להבין מה אני עושה, היא הנהנה אבל מיד מיהרה להוסיף ״את רוצה שאבוא איתך?״ היא שאלה ואני הנדתי בראשי, ״לא זה בסדר, אני אסתדר״ אמרתי בכנות ויצאתי מהחדר, הראש שלי כאב והתחיל להסתחרר, התחלתי ללכת אבל הרגשתי את הגוף שלי קורס מעט, לא הרגשתי ככה מאז הפעם ההיא שלא אכלתי והיום כן אכלתי, והרבה.
זיעה התחילה לטפטף מפניי, בלעתי את רוקי ונעצרתי, נשענתי על הקיר במסדרון וחשבתי, מה אני אמורה לעשות.

התחלתי להתקדם שוב אבל הפעם לחדר שלו, אחרי דקות שנמשכו כמו שעות כל סוף הגעתי אל הדלת שלו, דפקתי פעם אחת בכל הכוח שהיה לי, שזה לא היה הרבה.
הדלת נפתחה ואנטוניו עמד בכניסה, מבטו היה קר שפתח אבל שראה אותי עומדת שם הוא ריכך אותו, ״ריילי הכל בסדר?, את קצת חיוורת ואת מזיעה״ הוא אמר עם ניצוץ של דאגה בקולו, ״אויש תודה אנטוניו, גם אתה נראה נהדר״ ירדתי על התגובה שלו אבל הוא לא זז, אפילו לא חיוך טיפס על פניו, נאנחתי בתסכול ועצמתי את עיניי לרגע בשביל להפסיק את הסיבובים, ״היה לי חם אז ניסיתי ללכת לשטוף פנים אבל התחלתי להרגיש סחרחורת ואז-״ אמרתי והבחילה התגברה עד שהרגשתי את הקיא בגרוני עומד להתפרץ, החזקתי את פי בכפות ידיי, אנטוניו ניסה להבין מה קורה אבל מיד שהבין הוא לא חשב פעמיים.