הבלרינה שלי

שבורים

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של ריילי

כפות ידיי מציירות עיגולים איטיים על זרועותיו המתוחות, האוויר הקריר מנקה אותנו, מבטי תקוע על נקודה בקיר בתקווה שתשתנה בקרוב, אך כמובן שכלום לא קורה, קור, כאב, אני מרגישה כאילו אני נכלאת בין שתי קירות, שלאט לאט לוקחים ממני כל טיפת כוח, כלטיפת אוויר, כל טיפת חיים שיש לי, הלב שלי שוקע, לאט לאט, והיחיד שיכול להציל אותו זה הוא, אבל אם אני אאבד אותו לא ישאר לי כלום, אני צריכה לספר לו, אני צריכה לדבר איתו, אבל אני עייפה, כואב לי, בכל מקום, יש לי בחילה מהיום המזדיין הזה, הסיוט שלי מתגשם ואני לא יכולה לעשות כלום בשביל לשנות אותו.

הלב שלי קרוע, שבור, אני שבורה, בשבילו, לא יכול להיות שזאת המציאות שלי, היא דפוקה, רעה, ידעתי שיום אחד זה יקרה, רציתי להיות מוכנה, אבל לא האמנתי, הטעם שממלא את פי הוא מר, חריף, מגעיל, בא לי להקיא, לישון, לשכוח הכל, לחזור ליום שבו החיים שלי התחילו להשתנות ולעשות הכל שונה, אם זה אומר שהייתי צריכה לאבד אותו בשביל שכל זה יפסק אני הייתי מעדיפה, עכשיו הכל טרי, כואב, פצוע, לא אוכל לשחרר אותו גם אם ארצה, איך אוכל להתגבר עליו.

אני עוצמת את עיניי, פשוט נשארת שם, לא זזה, נותנת לתחושה לעטוף אותי, למלא אותי, השעות האחרונות היו מושלמות, בכל צורה שהיא, הוא מחזיק אותי ביחד, לא נותן לשום חתיכה לברוח, אני שונאת את זה, הוא צריך לשחרר אותי, הוא צריך לתת לי ללכת, כי אני יודעת שמהיום הזה הכל הולך להשתנות, הכל יהפוך למסובך, למגעיל, לרע, החיים שלי יתפרקו, איך אני אוכל לשלוט בזה, אצבעותיו חודרות לשיערי והוא מלטף אותי בעדינות, עורי מצטמרר, לא מוכר לתחושה העדינה שלו, זקוק לתחושה הזאת, אבל לא אודה בזה, לא עכשיו.

עקצוץ מוזר חוזר לתוכי, הכל דפוק, אני דפוקה, הבלגן הזה הוא בלגן שלא הייתי מאחלת לאף אחד, הסתבכתי, מבלי לדעת למה נכנסתי, עשיתי טעות מבלי לתקן אותה, עכשיו מאוחר מדי, ההחלטה קשה, כואבת, החלטה הכרחית שלעולם לא אוכל לחזור בעצמי, זה יהיה רגע בודד שבו הכל ישתנה, שניה לפני הסוף, שניה לפניי החיים שלנו ביחד, הכל נשרף כמו דף שעולה באש, לאט לאט, שורף, מסריח, הכל פה מטומטם, אבל זה אנחנו, מעולם לא ציפיתי לפחות, המציאות כואבת, לפעמים אפילו יותר מדי, נמאס לי להילחם, זה פשוט מכאיב, לא נורמלי, כאב לא נסבל.

״ילדונת״ קולו צרוד, הבל פיו מלטף אותי, אני עוצמת את עיניי חזק יותר, נמנעת מלתת למחשבות להיות, לא זזה, מקווה שלא ישים לב שאני ערה, אסור לי, אני לא אוכל להתאפק לידו, ברחתי ממנו כל היום הזה, הייתי איתו אבל גם לא, כלואה בכלוב מסורגים, הרגעים האלו הם עוזרים לי, אבל אם הוא ידע שאני ערה השאלות יתחילו, וכך גם הלב השבור שלי ידמם שוב, יחזיר אותי לאותם סיוטים שעברו עליי, אני מרגישה כל כך חסרת אונים, חסרת כל משמעות, החיים שלי אפורים פתאום.