הבלרינה שלי

אסור

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובת שלי❤️

עיניי כבדות וראשי כואב, האור שחודר לחדר צורב ומכאיב, אני מרגישה כמו גופה, אני שונאת את החלק הזה ביום, הבוקר, השעה הכי פחות חשובה, אני לא מבינה מה הבעיה לישון, פשוט להישאר במיטה כל היום, אני רוצה לשכוח מכל התוכניות שלי היום ופשוט לנוח, אני מרגישה כאילו משאית דרסה אותי, וזה רק חלק מהסיפור המלא, כי כל מה שקרה אתמול נחת עליי במהירות, כמובן איך אני אוכל לשכוח כמה סתומה הייתי, כמה אני סתומה עכשיו.

אנטוניו כבר לא לידי אבל המקום שישן בו עדיין חם, חלק בי קצת מאוכזב, רציתי להתעורר לידו, רציתי להריח אותו, אבל חלק אחר מאושר שהוא עזב, אבל לא בגלל שאני עדיין כועסת עליו ולא רוצה לראות אותו זה פשוט שאני לא רוצה שהוא יראה את סערת הרגשות שעוברת עליי, לא סיפרתי לו על ליאם, אבל זה לא משנה, כי אתמול מחוק מבחינתי, אני ממש לא רוצה להיכנס לזה, לא עכשיו, אני טעיתי, טעיתי בגדול, אני לא מתכוונת להיות עוד יותר סתומה, אז פה זה נגמר.

קמתי מהמיטה שהבגדים מאתמול עוד עליי, שקמתי ראייתי נהפכה לשחורה והבזק אור לבן הופיע בעיניי הסגורות, אני מרגישה כאילו עוד רגע אתעלף, אני לא שותה יותר בחיים שלי, נעמדתי ויצאתי לכיוון המלתחות, אני חייבת להתרענן קצת, ״ריילי?״ קולו העמוק של אנטוניו נשמע ואני הסתובבתי, הוא עמד מולי במסדרון ונשימתי נעתקה, אושר הציף אותי אבל גם פחד והקלה, פתחתי את פי בשביל להוציא מילים אבל פתאום גל של בחילה עטף אותי, פניי החווירו ואני בטוחה שנהפכתי לירוקה כמו חסה, הסתובבתי ורצתי לכיוון השירותים בזמן שאני מחזיקה את הקיא בגרון ומונעת ממנו לצאת, פאק.

שהגעתי לתא השירותים הכי קרוב נפלתי על הריצפה ורכנתי פנימה לכיוון האסלה, הבחילה התעצמה והקאתי, הקאתי את כל האוכל שאכלתי בימים האחרונים, הכל פשוט יצא, זה כל כך דוחה, דלת השירותים נפתחה ואפילו לא הייתה צריכה לנחש מי זה, הצל שלו כיסה את גופי והוא ירד לברכיו בשביל להגיע לגובה שלי, הורדתי את מושב באסלה ולאחר מכן הורדתי את המים, ״אתה לא צריך לראות את זה, זה מגעיל מדי״ אמרתי וניגבתי את פי בידי, ״שום דבר לא מגעיל בך״ הוא ענה והרים את מבטי, עיניי פגשו ב
את עיניו הכחולות והקרות, העיניים שמשכו אותי מההתחלה, מה שגרם לי להתעניין בו כל כך.

כנות טהורה מעורבבת בעיניים האלו, הוא לעולם לא שיקר לי, מההתחלה, אני ידעתי למה נכנסתי והוא צדק, אני לא יכולה לשאול אותו, הוא ביקש, אבל אלוהים אני מרגישה כאילו משהו הורג אותי מבפנים, אני מרגישה את הצורך לצעוק מרוב תסכול, אני רוצה לדעת, אבל אני חייבת לזכור, הוא לא רוצה שאני אדע ואני סומכת עליו, בהתחלה הייתי כל כך סתומה ולא הקשבתי לו, לא סמכתי עליו, לא משנה כמה רציתי, פרפרים מדגדגים את בטני התחתונה ומעבירים בי צמרמורת, אנחנו יושבים שם במשך דקה ופשוט שותקים, מבטים אחד בשני, אנחנו לא צריכים מילים בשביל להבין מה כל אחד חושב.