הבלרינה שלי

שקר

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק תהנו אהובות שלי❤️

-נעלמתי לחודשיים, אני יודעת שהתקופה הזאת הייתה הכרחית, תכננתי החופש לעלות הרבה יותר פרקים, לסיים את הספר וגם לעלות אפילו ספר חדש, אבל העומס היה מטורף, אני הרגשתי כאילו רצתי מרתון במקום לנוח, אבל אני מנסה לעבוד קשה, לא היה יום שלא חשבתי על זה, אני מבטיחה שכל שזה זמני, וחד פעמי, אז תהנו אהובות שלי אני ממש אוהבת את הפרק, ומי אמר שקצת מתח יזיק?🤭❤️
—————————————————————————
״ריילי קומי!״ קולה של רוני מעיר אותי הפתאומיות, מה לעזאזל קורה פה, עיניי בקושי נפתחות והאור שחודר את הוילון בחדר הורג אותי, אלוהים אני גמורה, בא לי להמשיך לישון, קשה לקום כל כך מוקדם אחרי חופש, ״אמרו לך פעם שאת ישנה כמו בן אדם מת?, אני שעה קוראת לך ואת לא מתעוררת״ רוני מסבירה שאני מנסה לקלוט מה קורה סביבי, ״לפחות הייתי גופה יפה?״ אני צוחקת עליה והיא מצחקקת ומנידה בראשה ״מכוערת כמו תמיד״ היא מחזירה ואני נשכבת על המיטה בעייפות, נעל פוגעת בראשי ואני נאנחת בזמן שהיא מצחקקת, ״קדימה להתעורר, את רוצה שנאחר ליום הראשון של עונת התחרות?״ רוני ממשיכה להתרוצץ בחדר ולאסוף את החפצים שלה ואני קמה בחוסר רצון מהמיטה ומעבירה את אצבעותיי בתוך שיערי הנפוח והסבוך, אני יוצאת למלתחות והולכת לשטוף פנים ולעשות גולגול מהיר, יש לי עשרים דקות להתארגן, וכדאי שכבר אהיה מוכנה, אחרת רוני תתעצבן, ולא בטוח שאני רוצה גרסה עייפה ועצבנית שלה.

שאני מסיימת אני ממהרת לחדר ומתלבשת, ״ריילי״ קולה חסר סבלנות ואני מהנהנת אליה בזמן שאני מעלה את הבגד גוף במעלה רגליי, ״אני יודעת. חמש דקות יצאנו״ אני עונה במהירות ורצה להכין תיק, שאני מסיימת אני מרגישה כאילו רצתי מרתון, אני רוצה לחזור לישון אבל אין זמן לזה עכשיו, אני מתקדמת לכיוון הדלת וקוראת לרוני, אנחנו יוצאות מהחדר, הראש שלי מפוצץ מחשבות, מצד אחד התגעגעתי לשגרה שלנו, אבל מהצד השני אני לא בטוחה בכלל אם בא לי לחזור, לפעמים יש לי חשק להיעלם, לא להיות קיימת יותר, רק בשביל להרגיש את השקט, להרגיש את הרוגע, החיים שלי הם בלגן אחד גדול, חתיכות אבודות בפזאלים, זה לא שאני שונאת את זה, למדתי לאהוב את זה לאט לאט, אבל לפעמים אני רוצה להרגיש שוב נורמלית.