הבלרינה שלי

הטיסה

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהני אהובות שלי❤️

בוקר, אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה, השעה שלוש לפנות בוקר ואני פשוט לא עוצמת עין אחת, אני לא חושבת שאני גם אצליח, אז ויתרתי, זה פשוט לא שווה את זה, קמתי מהמיטה בעדינות בשביל לא להעיר את רוני והחלפתי את בגדיי למכנס טייץ ארוך וחזיית ספורט שחורה, אספתי את שיערי הדק והמבולגן לקוקו גבוה עם שוונצים ולקחתי מחזיק טלפון לריצה ואוזניות, יצאתי מדלת החדר בשקט והלכתי בזהירות במסדרונות בשביל לא להיתקע בשום סטודנט שיכור או במנהל, אני מעדיפה פשוט להיות עם עצמי לקצת.

שיצאתי מהקמפוס חיברתי את האוזניות לטלפון שלי והדלקתי את הפלייליסט שלי, המוזיקה החזקה מילאה את אוזניי ואושר טהור עטף אותי, בחיים שלי לא נהנתי כל כך, לפחות לא בשלוש ימים האחרונים, האוויר הקריר גרם לעורי להצטמרר ובחוץ חשוך אבל נגיעות אור הירח מאירות ומלטפות, בקרוב לא אוכל לעשות את זה, אסור לי להיות עייפה לפני האימון אבל זה חלק מהחיים שלי, אני אוהבת אתגרים, אני לא הולכת לוותר בקלות, בדיוק כמו שלא ויתרתי עליו, ידעתי שהוא יהיה משהו אחר, ידעתי שיש בו משהו שונה מכולם, בדיוק כמו שהוא ידע ונלחם עליי, אבל עכשיו זאת מלחמה חד צדדית.

התחלתי לרוץ ריצה קלה מבלי לחשוב, אני פשוט תקועה ברגע הזה, אני לא רוצה לחשוב יותר, זה מעייף, מתסכל, ואני יודעת שהדבר היחיד שאחזור עליו זה יהיה הוא, שוב.
הכוכבים מנצנצים ושוטפים את השמיים, הם ‏מדהימים ועוצרי נשימה, עד כדי כך שבא לי לבכות, זה פשוט מושלם, המשכתי לרוץ לשום מקום, אין לי מושג לאן אני הולכת, לא יצא לי לצאת מחוץ לאזור של הקמפוס הרבה, אני חושבת שפשוט לא היה לי זמן, ושהיה לי הייתי מעדיפה לבלות איתו.

אלוהים אני מתגעגעת לבקרים שלנו ביחד, זה חסר לי כל כך, החיבוק החם היד המלטפת, החור הזה שלעולם לא ירפא, לפחות ככה זה מרגיש, לאט לאט התחלתי לרוץ יותר מהר, אני לא רוצה לזכור כלום, לא עכשיו, זאת הדרך הקלה ביותר להתגבר, רגליי החלו לכאוב מהמאמץ אבל המשכתי, כל הגוף שלי כואב כבר בלעדיו אז מה הטעם לוותר על זה, חזי עלה במהירות אבל ניסיתי לנשום בסדירות, כפות רגליי שרפו בכל פעם שהן נגעו בקערקע אבל נהנתי, זה הרגיש כמו נקודת אור בתוך סיוט.

אור התחיל לעלות והשמיים נהפכו לאפורים, השמש עוד לא עלתה, זה היה אור הבוקר, האוויר הקר שמלטף את הגוף הרותח שלי, בחיים לא ויתרתי עליו, אני גם בחיים לא אוותר, כי אני יודעת שמה שהיה בנינו היה אמיתי, מה שהרגשתי כלפיו היה אמיתי, כל המילים, הנגיעות, האמת, הכל היה חלק מזה, ואני חושבת שאנחנו כמו מגדל, הוא מתחיל לקרוס אבל זה לא נגמר פה, לא עכשיו, זה לא הזמן שלו, אז אני ממש לא הולכת לעמוד מהצד ולחכות שהוא יקרוס, אבל כרגע אני צריכה קצת זמן לעצמי, אני צריכה להתרחק מפה, בשבילו ובשבילי, אנחנו צריכים זמן להבין מה אנחנו רוצים.