הבלרינה שלי

אני שונאת את זה

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

אני ורוני נכנסנו במהירות לחדר, היא כבר הפסיקה לשאול שאלות לגבי מה קרה, אני חושבת שהיא מבינה שאני צריכה רגע לחשוב, לקחתי מגבת ובגדים להחלפה ויצאתי מהחדר לכיוון המקלחות, זה בדיוק מה שאני צריכה, אני צריכה רגע לבד בשקט, לתת למים הרותחים לנקות ממני את היום המסריח הזה, למה תמיד אנטוניו חייב להיות מעורב, למה הוא תמיד חייב להיות בתמונה למה אני לא מצליחה להתרחק ממנו.

כל תקווה ואמון שהיה לי בו נעלמו כלא היו, הוא הבן אדם הכי שחצן ומעצבן שאי פעם הכרתי, אני שונאת אותו, אני שונאת הכל בו, אבל יש דברים כל כך מעניינים בו, כל כל שונים, ואני שונאת את העובדה שהוא מסקרן אותי, שונאת את העובדה שאני רוצה לדעת עוד, הוא סתם בן אדם שרוט, בן אדם מטומטם שצריך להתעלם ממנו, אבל כל מה שהוא אומר פוגע בי, וזה לא מתאים לי, אף פעם לא הרגשתי ככה מביקורת, אף פעם לא הרגשתי כאילו מישהו זלזל בי ככה, וזה עולה לי על העצבים, אני שונאת את זה.

הנחתי את הבגדים שלי על הספסל שמול המקלחת ונכנסתי מתחת למים הרותחים, אחרי שסיימתי להתקלח יצאתי מתא המקלחת וליפפתי סביב גופי את המגבת הלבנה שלי, לקחתי את החזייה והתחתון שלי ובאתי לשים אותם על גופי, שיט, שיט, הבגדים שלי, הם ספוגים במים, אין שום מצב שאני יכולה ללבוש את זה, לעזאזל, לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי מה לעשות, הבטתי על עצמי במראה וניסיתי לחשוב כמה זה גרוע לצאת עם מגבת, החדר שלי יחסית קרוב, וזה נראה כמו שמלה, טוב אני עם שיער רטוב וזה לא בדיוק שמלה, אבל זה כמו שיצאתי למסיבה, אין שום הבדל, נכון?.

״קדימה ריילי״ אמרתי לעצמי והתקדמתי לכיוון היציאה, התחלתי להתהלך במהירות במסדרון בתקווה שזה יגמר, אני ממש מקווה שכבר אגיע, לא בא לי להביך את עצמי יותר.
קול שריקות הגיעו מבנים שעברו לידי, חצופים, מה לעזאזל הם חושבים לעצמם, אבל אני חייבת להתעלם, הם מחפשים תשומת לב, הרכנתי את ראשי והמשכתי להתקדם לעבר החדר, ״ריילי?״ קול עמוק וחד גרם לי לקפוא במקום, הסתובבתי באיטיות בזמן שאני מהדקת את אחיזתי במגבת שסביב גופי, ״אנטוניו״ אמרתי בשקט, פאק, ״מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?״ הוא שאל והתקרב אליי במהירות, היה משהו בעיניים, העיניים שהיו כל כך קרות לפני היו מלאות בזעם מלאות רגש, מלאות משהו מעבר, משהו שלא ראיתי בו לפני, קנאה?, לא, לא אין סיכוי.
הוא אחז בזרועותי ומשך אותי לכיוון החדר שלי, מאיפה הוא יודע שזה החדר שלי?, ולמה לעזאזל הוא נוגע בי.

״תעזוב אותי״ אמרתי וניסיתי להתנער מאחיזתו, ״לא מספיק מה שאת עושה? את לא יודעת מתי להפסיק לעשות צרות?״ הוא שאל ואני הבטתי בו בגועל, ״אל פאקינג תעז להגיד לי מה לעשות, לא שזה עניינך אבל הבגדים שלי נרטבו״ אמרתי והוא מילמל משהו, הוא הגיע לפתח החדר שלי בזמן שהוא ממשיך למשוך אותי, זרועותי כבר כאבה מההתנגדות והוא לא שחרר, ״תעזוב אותי! אתה מכאיב לי״ אמרתי ושנאתי שנשברתי, אחיזתו סביב זרועותי הלכה ונהפכה קלה יותר עד שהוא שיחרר, עיניו נפערו שהוא קלט מה עשה, פיו נפער בשביל להגיד משהו אבל מיד נסגר, יכולתי לראות את סערת הרגשות שבתוך עיניו, פעם ראשונה שראיתי אותו, ראיתי באמת מה הוא חשב והרגיש, זה היה כל כך, כל כך מבלבל, כל כך מפחיד.