הבלרינה שלי

הכאב של האהבה

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

-אני רק רוצה לפתוח את הפרק עם כמה דברים, זה פרק אחד לפני האחרון, תקבלו בהמשך את פרק הסיום.
הפרק הזה סופר סופר ארוך, אז כמובן תקראו שיש לכם זמן וכוח, תפציצו בהצבעות ובתגובות ואני מבטיחה שהפרק הבא יגיע עם קצת סבלנות, תהנו, אוהבת יותר מהכל!!

*(תזכורת קטנה לפרק הקודם)*

לא אלוהים, אני מדמיינת, אני מנסה למצמץ שוב ושוב אבל לא, הוא לא נעלם, הסיוט והחלום הכי גדול שלי עומד ממש מולי, זה אנטוניו, שיערו השחור פרוע, עיניו הכחולות מביטות עמוק לתוכי, עייפות, מותשות, על פניו זיפים קטנים, שמעידים על כך שלא התגלח כבר תקופה, הוא לובש חולצה מכופתרת לבנה שכפתוריה העליונים פתוחים ומכנס שחור מחוייט, עיניי לא מצליחות לקלוט, יותר מדי זמן שאני לא מצליחה לזוז, אני מרגישה כלואה בתוך הגוף שלי, ״היי ילדונת״ קולו צרוד, מרעיד אותי, אני לא מצליחה להגיב, אני עדיין משוכנעת שאני חולמת, אין. פאקינג. מצב.

שניה לפני שהברכיים שלי פוגשות את הריצפה הוא שולח את ידיו ואוחז בי, חזק.
הוא אוחז בי בצורה שרק הוא יכול, לא רק פיזית, גופו קרוב לשלי, אני מרגישה את נשימותיו החמות על פניי, אני רועדת תחת מגעו, חום ידיו עובר בכל חלק וחלק בי, ״אני מחזיק אותך״ הוא לוחש, אני לא מעיזה להרים את מבטי, נלחמת בכאב העצום שעוטף אותי, הוא, כל דבר בו מכאיב לי יותר, אני יודעת כמה כוחות נדרש ממנו בשביל לטוס לפה, לעזוב הכל, זה הורג אותי מבפנים, הוא באמת פה.

אני בקושי מצליחה לתפקד כרגע, המכתב נפל מאחיזתי, המוח שלי נמס, אני מרגישה שונה, סוג של הקלה מלאה בפאניקה, ״ריילי״ השם שלי, לא ילדונת, השם שלי, הוא לא צריך להגיד עוד משהו, זה גורם לי להרים את מבטי במהירות, עיניי פוגשות בשלו, עיניו אדומות, עייפות, אך בוהקות מתמיד, כחול טהור, כחול שאמור להיות כל כך קר, כמו קרח, אבל בעיניים שלו אין שום דבר שמזכיר אפילו קור, יש שם כל כך הרבה רגשות, יוצר בלגן אחד שלם, סוג של פראיות, למרות הכאב בגוף אני לא מצליחה לגרום לעצמי להוריד את המבט, הוא גורם לי להיות בתוך כישוף, לטבוע בים שלו, סערה שלא נגמרת, במבט הזה, המבט ההוא שמספר לי הכל, מדבר כל כך הרבה בכל כך מעט, לא נאבק, לא נלחם, פשוט קיים, מילים שקטות, מילים שנותנות חיים שלמים.