הבלרינה שלי

אהבה שורפת

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

הזמן לא עובר, נשאר, קופא, הנקודה שעל הקיר לא משתנה, לא זזה, שעות, דקות, אני בוהה, יום שיש רגוע, לפחות אמור להיות כמו תמיד, אני מסיטה את מבטי אל פניו, עיניו ננעצות בשלי, ואז יורדות אל חזי שזז במהירות, אני יודעת שהוא רואה שמשהו לא בסדר אבל אני לא יכולה להמשיך עם ההצגה הזאת, כאילו אין לחץ לחזור לחיים שלנו, זה פשוט שנינו, אני חיה, נושמת, אבל משהו בי כבוי, השעה כבר מאוחרת, אבל הלב שלי לא פועם שוב, הוא נעצר יחד עם כל החיים שלי, הבוקר לא היה אותו הדבר, כל כל כך שונה, מוזר, מרגיש כמו חלום רע שרק בא לי להתעורר ממנו.

״ילדונת הכל בסדר?, לא נגעת באוכל״ עיניו בוהקות בדאגה, הקיא עולה לי רק מלחשוב על אוכל, העיניים שלי שורפות, גרוני נחנק, אני מחייכת ומנידה בראשי, ״אין לי כל כך תאבון, גם כואבת לי הבטן, כנראה אכלתי משהו לא טוב״ אני מזיזה את המזלג בצלחת ומשחקת עם חתיכת הפסטה, עיניו לא יורדות ממני, אפילו לא לשניה, אני מרגישה את הלחץ בחזה שלי, ״בבקשה ילדונת תאכלי קצת בשבילי״ הוא מתחנן ועיניי מעקצצות, אני מכניסה לפי חתיכת פסטה ולועסת, מנסה בכל כוחי לא לירוק אותה בחזרה לצלחת, ומצליחה לבסוף לבלוע אותה, ״הנה״ אני מחייכת חיוך מאולץ וקמה מהשולחן, זורקת את הצלחת המלאה לפח, מניחה את הכלים בכיור ונשענת עליו, לוקחת רגע לנשום, אני עוצמת את עיניי.

מניחה לרוגע לעטוף, לחיים שלי לחזור להיות כמו שהיו לרגע, שפתיים עדינות מלטפות את צווארי, הבל פיו חמים, נעים כל כך, אני רוצה שזה ישאר לנצח, לכל בחיים, כמו שתמיד הבטיח לי, אבל המכשולים הפעם גדולים מדי, ואולי, רק אולי נצליח, אבל האמונה שיש בי כבר מכאיבה יותר מאשר עוזרת, שורפת, כי אני יודעת מה הסיכוי שזה באמת יקרה, החיים שלו יהרסו וזה יהיה רק בגללי, לא אוכל לחיות עם זה, לעולם לא, הוא לא עשה את כל זה בשביל לזרוק את זה לפח, הוא עבד קשה בשביל לעבור מכשולים כמוני, כי אני רק מכשול בחיים שלו, הוא צריך להתגבר ולהמשיך, איתי או בלעדיי.

״ריילי״ קולו אוהב, אני ממצמצת מהר את הדמעות שעולות לעיניי, ״אני בסדר אנטוני״ המילים השקריות בורחות לי מפה יוצר מהר משאני מצליחה לנשום, אני מסתובבת, עוטפת את ידיי סביב צווארו, מקרבת את שפתיי לשפתיו ומחברת אותן, נאחזת בנשיקה הזאת כהאחרונה, גם אם אגנוב עוד אלף כאלו, הרגעים הקטנים האלו תמיד ישארו שלנו, יחד איתנו, לשונו מלטפת, אני עוצמת את עיניי חזק ואוחזת בשיערו האצבעותיי, צמאה לעוד, לנשיקה הזאת, לחיים האלו, הדברים שלא אוכל לקבל לעולם ככה, ידעתי בדיוק למה אני נכנסת, שנינו ידענו, זה היה בלתי נמנע, זה היה עניין של זמן עד שהחלום יהפוך לסיוט.

הוא מתנתק ממני אבל לא מתרחק, כאילו מרגיש שאני זקוקה לו, הוא יודע, הוא רואה, ״התקופה הזאת תעבור, השנה הזאת תעבור ואני נשבע לך ריילי, משם החיים שלנו יתחילו, החיים המשותפים שלנו, לא אעזוב אותך לרגע״ הלב שלי נשבר למיליון חתיכות, כל מילה שיוצאת לו מהפה גורמת לעוד חלק להתפוצץ, אפילו שזה מרגיש שכלום לא יכול להישבר יותר אני מגלה עוד עולם שלם לשבור, עוד חלום, עוד רגע, עוד שניה, אני מהנהנת ומחזירה את תשומת ליבי לכיור, אני מתחילה לשטוף את הכלים, שאני מסיימת אנטוניו כבר לא נמצא לידי, הוא כנראה הלך להתקלח.