הבלרינה שלי

אמא

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של אנטוניו

ריח הוניל שלה מהפנט אותי ומושך אותי לממדים אחרים, שיער המשי שלה מלטף ומדגדג את חזי, היא ערה, אני יכול לדעת זאת לפי קצב נשימתה, אבל עיניה עוד סגורות, מתנגדת שאעזוב אותה ובבוקר יאלץ להגיע, לא שהתכוונתי לשחרר אותה כל כך בקלות, אני צריך לפצות על הרבה זמן שלא היינו, כל זה קרה באשמתי, הייתי עקשן וביזבזתי את הזמן שלי על שטויות, יכולתי לאבד אותה לנצח.

אבל זהו זה, סיימנו, הגיע השעה שבה הכל יחזור לקדמותו, אבל משהו אחד עוד לא שב, האמון, האמון זה משהו שצריך לבנות שוב לאט לאט, מאז ומתמיד נוצר בנינו חוסר תקשורת, נוצר בנינו מרחק, שנגרם מהאמון שאבד, אבל אני לא מתכוון לוותר עליו, אני מתכוון לעשות הכל חוץ מזה, לתת את עצמי, את כל נשמתי, העיקר לא לאבד אותו שוב, המערכת יחסים שלנו תהיה בנויה עליו, מאפס ועד מאה, אני אגן עליה, אשמור עליה, כי היא שלי, היא אוצר קטן ששמור לי, היא מתנה, אושר.

לקחתי נשימה עמוקה מריחה, התענגתי על האושר שיש לי ברגע זה, כי זה מעל ומעבר, הזזתי חתיכת שיער מעיניה היפות שהיו עצומות ברגע זה, היא נאנחה מתוך שינה וגרמה לתחושה מוזרה להתפשט בכל גופי, תחושה שנגרמת מכל תזוזה קטנה שלה, תחושה שלא אוכל לשלוט עליה שהיא נמצאת לידי, "מתי אתה מתכנן להפסיק לבהות בי?" היא שאלה עם חיוך קטן על שפתיה, עיניה היו עדיין עצומות וקולה היה מלא בהתגרות, היא לא ישנה הממזרה הקטנה הזאת, חייכתי אליה וליקקתי את שפתי התחתונה, "לא תכננתי דבר כזה בזמן הקרוב, אני נהנה להסתכל עלייך" אמרתי לה יודע בדיוק איך המילים שלי משפיעות עליה, כמה הלב שלה פועם למעני, כמה גופה מתעורר בשבילי.

"יופי, כי לא רציתי שתפסיק" עיניה נפתחו באיטיות, היא הסתכלה עמוק לתוך עיניי, חקרה את עומקיי נשמתי, היא הרימה את ראשה בעדינות ואני לא זזתי אפילו לא קצת, שפתיה היו מרחק נגיעה משלי וכל מה שרק רציתי לעשות זה לטרוף אותן ולא לצאת מהחדר הזה לעולם, שפתיה נגעו בשלי בעדינות נתתי לה לקחת את השליטה ולקבוע את הקצב, הבוקר הדברים יצטרכו להיות איטיים יותר, אני רוצה לזכור הכל, לשמור את זה בזיכרונות שלי, לחלום על זה, לחשוב על זה כל רגע ורגע ביום, אני רוצה אותה, ואני צריך אותה, לעזאזל אני צריך אותה יותר מהאוויר המזויין שאני נושם, כי לידה אפילו אותו אין לי.

לשונה ליטפה את שלי בזמן שפי זז על שלה בקצב מושלם, התנתקתי משפתיה בעדינות מייסרת, וקמתי באיטיות, חוזר בחזרה למציאות הרעה, "אנחנו צריכים כבר להתארגן, ואני חייב להתקלח ילדונת" אמרתי לה ופניה המבולבלות היו מלאות באכזבה והבנה, חלק מהתהליך שלנו בתור זוג זה לדעת להתמודד עם העמדת הפנים, לעולם לא אשחק בה, לעולם לא אשתמש בה, אבל תמיד בסופו של יום אצטרך להעמיד פנים שאנחנו סתם עוד שני אנשים זרים בעולם, והסוד חייב להישאר בנינו אחרת הכל ילך לעזאזל, אסור לי לתת לזה לקרות אני צריך לדאוג שהמאזניים תמיד ישארו מאוזנים, למצוא את הנקודה שבה הכל מסתדר.