הבלרינה שלי

דקה לנשום

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של אנטוניו

המים הקרים דוקרים אותי כמו סכינים, הזרם הקר מפסיק את מחשבותיי, משתיק הכל, רגע אחד של שיגעון, רגע אחד של דממה, החיים מתהפכים כמו גלגל, גלגל שמסתובב שוב ושוב ולא עוצר, הזמן רץ ואין ברירה אלא לרוץ ביחד איתו, לפעמיים אני מתעייף, המוח שלי לא מפסיק לעבוד, ולחשוב, זה כואב, מכאיב, אלוהים אני שונא את הסיטואציות האלו, ברגע שאני נכנס לחדר אני מחזיר הכל, כל רגש שהדחקתי והכל נופל עליי בבום, לא ציפיתי לכל כך הרבה משקל על הכתפיים שלי, אני יכול להתמודד עם זה, גם אם זה לפעמים מכשיל, אני מצליח, השאלה היא למה הפעם זה כל כך קשה.

היא, היא משגעת אותי, ממשיכה לרוץ לי בראש, כל רגע, כל מילה, היא תהיה זאת שאחשוב עליה, אדאג לה, שיהיה אכפת לי ממה שהיא מרגישה וחושבת, זה עינוי מתוק, כאב מלווה בשמחה, באהבה, אני אמור להיות רגוע אבל אני מרגיש כאילו גוש תקוע לי בגרון, היא שלי, אני יכול להחזיק אותה בזרועותיי מתי שרק ארצה , אז למה אני מרגיש שהיא מתפוררת כמו חול בין אצבעותיי, זה לא באשמתה, לא משהו שהיא עושה, קשה לי להאמין שזאת הסיטואציה שאני נמצא בה, היא לא מוותרת עליי, גם שהיא יודעת שלפעמים הכל יהיה לה קל יותר אם היא תשחרר אותי, אבל אני לעולם לא אוכל לעשות את זה שוב, ניסיתי פעם אחת, גם שלא רציתי, אבל עכשיו זה לא יקרה, לא כל עוד זה תלוי בי.

אני לא מפחד מהרבה דברים, לרוב אני מקבל את הכאב של ההשלכות וסובל, אבל עכשיו אני מתחיל להרגיש את הניצוץ גדל, מה יקרה אם אחשוב שהיא לא מספיק טובה להישאר?, היא תקבל את זה?, לא זה לא הגיוני, זה לא יקרה, כי אני מכיר אותה, אני יודע בדיוק מי היא ומה היא שווה, גם אם היא בוחרת לעצום את העיניים לפעמים אני אעזור לה לקלוט, לראות, היא תראה בדיוק את מי שאני רואה, את הלב הטהור שלה, את העבודה הקשה שלה, אני לא אוותר על זה בחיים, היא משהו מיוחד, משהו שונה, לא הרבה הצליחו להיכנס לי ללב, אבל מהשנייה שראיתי אותה נפלתי, עמוק וכואב, נפלתי לגמרי.

היא הדבר הכי טוב שיש לי, היא הדבר הכי טוב שאי פעם היה לי,
אני רוצה כל רגע להיות איתה, לקחת חלק ברגעים שלה, לראות את הדברים שהיא אוהבת, לשמוע על הכל, כל דבר קטן שקשור אליה אני רוצה לדעת, לשמור קרוב אליי, ולעולם לא לעזוב.
אני יוצא מהמקלחת ומלפפף סביב אגני מגבת לבנה, אני מתקדם לעבר המטבח ומוציא כוס מים, שותה אותה וממלא אותה שוב, הלוואי וזה היה ויסקי, אבל אני מנסה להפחית, לשמור על השליטה שלי שוב, זה מתחיל לבלגן לי את הראש, לסחרר אותי, להוציא אותי מריכוז, לכן עדיף לעצור את המכה כמה שיותר מוקדם.

הטלפון שלי מצלצל על השיש במטבח ואני נאנח, אני עייף, גמור, ולפי מה שאני חושב זה כנראה משהו לא חשוב, אבל אני דוחק את זה כרגע, מושיט את ידי ועונה, אני לא מזהה את המספר, ״הלו?״ אני נשען על הקיר ונושף, ״שלום, אני מדברת עם אנטוניו, אנטוניו ריד?״, הקול לא מוכר, מי זאת לעזאזל, ״מדבר״ אני עונה, קולי קצת עצבני, לא רגוע, בעיקר מהיום הזה, ״אני מצטערת על ההפרעה, קוראים לי זואי אני פונה אליך בנוגע לאמא שלך״ הלב שלי שוקע בחזי, חרדה, ״קרה לה משהו?״ אני שואל מיד, הסבלנות לא קיימת יותר, אני לא יודע מה אעשה אם אגלה שאיבדתי אותה עוד לפני שקיבלתי אותה, ״לא אדוני, שהיא גילתה על המצב שלה היא פנתה אל החברה שלי, אני עורכת דין, היא ביקשה ממני לפנות לבן שלה ונתנה לנו את השם שלך״ אני עוצם את עיניי ומעביר יד בשיערי הלח.