הבלרינה שלי

אובססיה, אהבה, הקרבה

**אני ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי❤️

נקודת המבט של אנטוניו

המיטה מעולם לא הרגישה כל כך רכה, היא בין זרועותיי והשעה מאוחרת, אבל הזמן לא מרגיש נורמלי, אני לא רוצה שכלום יפסק, לא רוצה שהרגע הזה יגמר ובטח שלא השנה הזאת, הלב שלי מרגיש שלם שוב, אני לא יודע מה יביא המחר, בדיוק לפני יומיים הרגשתי את הלב שלי מתנפץ לחתיכות קטנות, מתפוצץ לי בחזה, אבל ריילי, הילדה העקשנית הזאת, לא ויתרה עליי, היא נותנת לי תקווה, גם שהכל הופך לשחור, אני לא יודע כבר מה לחשוב, מה עוד יבוא.

עיניה נפוחות ואדומות, אבל הן סגורות, בחיים לא ראיתי אותה ככה, אני רואה את זה בעיניים, אני רואה שכואב לה, אני רואה שהיא מרגישה אותו, ואני יודע שהיא לא רוצה לפגוע בי, אני יודע שכמה שהיא לא רוצה להודות בזה המכתב הכאיב לה, אבל היא רק רוצה לעזור, לא לפגוע, לא להרוס, אני יודע, ואני מאמין לה, המילים שלה אתמול היו עוצמתיות, מלאות במשמעות, יותר מכל דבר אחר ששמעתי, הן היו מלאות באמת, ולא ידעתי למה לצפות, כאב הראש עדיין נשאר אבל אני לא מתפלא, בחיים לא הגבתי כל כך טוב לאלכוהול, ואתמול חציתי גבול מאוד ברור שהיה עליי לשמור עליו, אין לי מושג איך הצלחתי, הבטחתי לה, הבטחתי לעצמי, שלא אפול שוב, אבל עשיתי את זה, אכזבתי אותה.

לפעמיים יוצא לי לחשוב, מה אם הדרכים שלנו לא היו נפגשות, מה אם היא הייתה יותר מאושרת, אבל כרגע הדבר האחרון שאני רוצה זה לעזוב אותה, אני לא יכול, גם אם אני אדע וארצה שיהיה לה טוב יותר אני לא יכול, זה כאילו חלק ממנה תמיד ישאר דבוק ללב שלי, לנשמה שלי, לחיים שלי, היא הבן אדם היחיד שמבין אותי, בטוב וברע, היא נמצאת שם, ובחיים שלי לא חשבתי שאכיר מישהי כזאת, היא גורמת לי להבין כמה דברים שלא הבנתי לפני, היא גורמת לי להתאהב, להרגיש משהו שלא הרגשתי, לשמור עליה ולדאוג לה, לא אוכל לשרוד בלעדיה, לא עוד.

ידי מציירת על זרועתה קוים ארוכים ששורפים אותי מבפנים, אבל אני חייב להרגיש את העור שלה, את החום שלה, ״אתה ער?״ קול של מלאך נשמע באוזניי, חזי עולה במהירות ואני מנסה להסדיר את נשימתי, ״כן״ אני לוחש והיא מרימה את עיניה אליי, ״אני לא חושב שאצליח להירדם בזמן הקרוב״ אני מודה והיא מהנהנת, היא מרכינה את ראשה ונושפת אוויר בקול, ״אנטוניו, מה מציק לך?, אני לא יכולה לראות אותך כל כך מוטרד״ היא שואלת ונושכת את שפתה התחתונה בלחץ, ״אני לא יודע ריילי״ אני בוהה בנקודה בתקרה, חושב על כל הדברים שעברנו, ״הכל קרה כל כך מהר, כל כך מוזר, אנחנו, השנים, אני פשוט לא מצליח לעזוב את העבר, אני נותן לו לרדוף אותי שוב ושוב וסובל״ אני מספר מה אני מרגיש והיא מקשיבה מבלי להוציא מילה.