לפני שאני מתחילה.. אני רוצה להגיד שהשיר ששמתי היום.. לא סתם עם התרגום.. ואני חושבות שכל אחד ואחת צרכים/ות לשמח איך שהם/ן ולא לתת למה שכלום אומרים לפגע בהם/ן... וכמבן גם שוטו המשלם שלי שהפרק אני אאמלל אותו!
טוב אחרי שעשתי לכם/ן חפיריה של שקל וחצי..
נתחיל בפרק!
________________________________________.
נ.מ- שוטו
זמן- כיתה א
________________________________________.
"אני לא רוצה ללכת!" צעקתי על אחותי הגדלה!
אני כבר צעק עליה שאני מפחד!
כבר התחלתי לבכות!
למה היא לא מקשיבה לי?!
"שוטו.. הכל היה בסדר! זה היום הראשון שלך בכיתה א'! זה בסדר לפחד.. אבל הכל היה בסדר!" אחותי אמרה בניסיון לנחום אותי..
היא לא הצליחה..
תפסתי חזק בדלת המכנית..
אני לא יעזב אותה לעלום!
"נו באמת שוטו! תירגע! הכל היה בסדר! עכשיו תעזב את הדלת של האוטו ותיכניס לבית הספר! אתה מאחר!" אחותי אמרה עצבנית וניסתה להציא אותי מאוטו בכוח.
"לא זה לא! כולם לא היה בסדר! כולם יצחקו עלי! כמו שהיה בגן חובה!" צעקתי עליה.
"שוטו..!" אחותי אמרה ביאש..
"אני רוצה את טויה! אני רוצה את אמא! תגרמי להם להיות כאן!!" צעקתי עם דמעות בענים.
"הם היו מבנים אותי!!" המשכתי לבכות..
אחותי פשוט ניראת שהיא מוותרות.
"שוטו.. טויה מת.. ואמא בבית חולים.. הם לא יכלים לבוא!" אחותי אמרה והיה אפשר לישמע עצב חלש בקולה..
אני שונא לפגע באנשים.. אבל אני לא רוצה ללכת! אני אבקש סליחה אחר כך!
"אז תעשי משהו בשביל שהם היו כאן!" חזרתי על מילותי.
"שוטו אי אפשר! מי שמות לא יכל לבוא! ואמא לא רוצה לראות אתך! אמא מפחדת מימך! וטויה.. טויה לא יכל לבוא.. לעלם לא! לא משנה כמה תירצה! או כמה תיבכה! הוא לא יבא! ניסתי את זה כבר!" אחותי צעקה עלי.
"טויה ואמא.. הלכו בגללי?!" שאלתי וכבר לא יכלתי לראות מהדמעות שהציפו את עני..
"מה לא שוטו.. לא התכתבני.. סליחה! אני פשוט כעסתי.. כי אתה לא מכון לבוא.." אחותי התנצלה.
"אבל אמרת שאמא הלכה בגללי! בגלל שהיא מפחדת ממני! בגלל זה היא עשתה לי את הצלקות המכעורת הזאת! כי פחדה מימני! כי היא שונא אותי! ובטח שגם טויה היה שונא אותי! וגם את.. אם את צעקות עלי! זה אומר שאת שונאות אותי! וגם נאסטו! כולם שונאים אותי! ובגלל זה אני לא רוצה ללכת!" צעקתי עליה.
"כולם פשוט.. כולם פשוט יחשבו שאני מוזר! ויצחקו עלי! אף אחד לא היה חבר שלי!" צעקתי.
"נו באמת שוטו! זה לא נכון! כולם ממש אהבים אותך! אני לא שונאת אתך! וגם לא אמא! לא נאסטו! כולם אהבים אתך! והיה לך הרבה חברים! אני מבטיחה! בסדר?!" אחותי שאלה..
"אני לא מאמין לך" אמרתי בקול חלש.
"אם לא תכיר חמש חברים עד סוף השובע.. אמ.. אני אהפך לצפרדע! ואז אני התנפח ואהפך לבלון צפרדע גדול וירק.. בסדר?! אני רצנית! בסדר?!" אחותי אמרה וחיכה חייך קטן.
"מבטיחה?" שאלתי בחשש.
"כן!" אחותי אמרה עם חייך מנצח!
"בסדר.. בואי נילך לכיתה! בלון צפרדע שלי!" אמרתי!
אולי באמת כדי שאנסה!
גם ככה אין לי מה לעשות בבית!
רק אימנים! ואתם אני ממש שונא!
________________________________________.
הלכנו לכיתה ואני הסתתרתי מאחרי הרגלים של אחותי..
שהגענו לכיתה אחותי נפרדה ממני..
והמורה ביקשה שאני אציג את עצמי כי פספסתי את הכרות שהיתה מקודם.
אז אמרתי ש"קראים לי שוטו.. ואני רוצה להיות חבר של כולם" נסתי לחייך..
שמעתי לחששים לא ברורים על הצלקות שלי..
התישבתי במקום הפני והתחלנו להקשיב למורה..
________________________________________.
היה צילצל.. וזה אומר שיש עכשיו הפסקה..
אני אלך לחפש את נאסטו.. הוא גם אמור לילמד כאן.. אני אשאל תלמידים..
...
חפשתי את נאסטו בכל מקום.. אני מניח שאני אדבר איתו שאחזר הביתה..
הספקתי כבר להיות בשרתים אז אני בסדר..
אולי כדי שאני אנסה להתחבר לימשהו?!
עמדתי בפתח הדלת הסגרה..
התכבנתי לפתוח אותה אבל אז שמעתי דיברים.
"תגיד טום! מה אתה אומר על הילד עם הצלקות?! הוא מוזר, נכון?!" מישהו שאל.. שאל עלי!
"ממש מוזר! הוא גם מאחר ליום הראשון! וגם השיער שלו מכוער! לא היתי רוצה להיות חבר שלו!" מישהו ענה.
אני פשוט קפאתי מהמילים הנוראית האילו!
איך הוא מעז לדבר עלי ככה!
אמרתי לאחותי שכולם פשוט היו מגעלים עלי! אמרתי לה! למה היא לא הקשיבה!
"עוזב את השיער שלו! כולו מכוער! השיער בשני הצבעים! וענים! באמת שיבחר כבר צבע!" מישהו אחר ענה..
אני כבר לא יכלתי יותר ורצתי החוצה!
הסתתרתי בתוך שיח ופשוט בכתי!
היה כבר צילצל.. אבל המשכתי לבכות!
אני שונא את כולם! כולם מגעלים! אני שונא אותם! לאף אחד לא אכפות מימני!
אם לא היתי כל כך מוכער כולם היו חברים שלי..
אם לא היתי כל כך מוזר.. אם לא היתי.. לא היתי אני.. כולם היו רוצים להיות חברים שלי!
...
"היי הכל בסדר?? למה אתה בוכה?" מישהו שאל אותי.
הרמתי את הראש בשביל לראות מי זה..
זה היה ילד.. שנראלי שהוא בגילי...
היה לו ענים ירקות ושיער ירק..
היה לו גם נמשים.. וענים שלו היו כל כך גדלות ויפות..
"היי.. למה אתה לא ענה?! אתה פצוע?! רוצה שאני אקרא למישהו?!" הוא שאל בנחמדות.
"אני.. אאני לא פצועע.. רק עצבבב.." גימגמתי.
"אמ.. אני מבין.. אתה רוצה לספר לי למה אתה עצב? אתה לא חיוב.. פשוט אמא שלי עשה לי את זה כל הזמן שאני בוכה" הילד שאל.
"אמ.. הילדים בכיתה שלי.. אמרו שאני מוכער.. ומוזר.. וזה ממש העליב אותי.." ענתי..
הוא כתגבה ניגב לי את הדמעות.
"אבל למה? אתה לא ניראה לי מכוער.. או מוזר.. אתה ניראה כמו ילד ממש נחמד" הוא אמר/שאל.
"באמת?! אני לא מכוער?!" שאלתי.
"לא! לפחות לא בשבלי! אני חושב שאתה מיחד! ולהיות מיחד זה טוב! הליואי ואני היתי מיחד כומך" הוא ענה.
"אתה לא רוצה להיות כמני.. אני סתום ילד עצב!" ענתי..
"אז אני אגרם לך לחייך!" הוא החריז והתחיל לדגדג אותי.
אני פשוט התגלגלתי מצחק..
אחרי הערך כמה דקות הוא הפסיק..
ואני חזרתי לנושם..
"איך קראים לך?" הוא שאל בחביבות
"שוטו.." ענתי נבוך.
"היי שוטו! אני איזקו" הוא או יותר נכון איזקו אמר.
"איזקו אתה רוצה להיות חבר שלי?!" שאלתי ברצנות מגזמות!
"אני אשמח! גם ככה אף אחד לא רצה לשחק איתי!" איזקו אמר וחייך שלו ירד לשניה.
"אה! אל תיהיה עצב!" אמרתי בלחץ.
"זה בסדר! רוצה ללכת לשחק?! יש מגרש משחקים בבית הספר!" איזקו אמר.
הנהנתי והלכתי אחריו למגרש המשחקים.
________________________________________.
נכון ששוטו כל חמד?
היה חלק 2 בקרב!
טוב ניתראה בפרק הבא!
אהבות לי♡
YOU ARE READING
טודודקו- סיפורים קצרים- הושלם
No Ficciónהיי אני לי♡... אני כבר אמרת הספר הוא ל13+ אני מתה על טודודקו אז החלטתי לכתוב ספר עלהם. למי שלא ידע/ת.... הם מאנימה בשם אקדמית הגיבורים שלי. הם לא זוג במציאות אבל לא אכפות לי. טוב בגדל בספר הזה היה כל מני ספורים שלא קשרים אחד לשני. כל סיפור היה כנרא...
