טודודקו- סיפורים קצרים- הושלם

לשכח 1

אני לא מתה!(כנראה)
נראלי שכבר שמתהם/ן לב שלא עלתי מלא זמן(שבוע)
אז אני כאן להגיד שאני לא מתה!
(אני ממיה אבל זה לא קשר).

אז נראלי שאסביר לכן/ם למה לא עלו פרקים מלא זמן(שבוע) [לא שזה מעניון אתכן/ם בכלל]
אז בקציר.. לא היה לי מוזה או רעיון לכתוב..
ותאמינו לי שנסתי..
עם תקפות המבחנים ומליון שערי הבית באמת קשה לכותב פרק או לחשב על אחד.
ואני כבר החלטתי שאני לא עשה את מה שעשתי בעבר ולא אכתב פרקים בלי רוצן.. כי הספר הזה הוא רק תחביב בשבלי..

אז כן אל דאגה.. הספר לא נסגר.. ולא מקפוא.. פשוט לקח לפרקים יותר זמן לעולת(שזה מאוד נרמאלי להתחשב בזה שהפרקים עלים כל כמה ימים לעמות שאר הכתבים/ות שמעלים/ות רק אחרי כמה חדשים)
טוב אחרי הפריקה שלי נראלי שנתחיל בפרק.
.......... .......... ......... ......... .....
נ.מ-דקו
................................._♡_...................................
זה קרה לפני שנתים. באתו יום אני דפקתי על הדלת של בית החולים.
"אפשר להכניס" קולה של פיגמי נשמע מבעד לדלת.
פתחתי את דלת בית החלים בקצת, הרבה חשש.
אחיו של טודורקי-קון היו שמה.
הם וטודורקי-קון.
טודורקי-קון אכל מאוכל שלו והסתכל עלי בילבל.
"מי אתה?" הוא שאל באדישות הכל כך מכרות שלו.
הפתעתי משאלתו באותו רגע..
'לפני יומים למדנו ביחד.. למה שישאל אותי את השאלה הזאת?' חשבתי לעצמי
"מידוריה איזקו" ענתי לו.
יותר שמחתי שהוא התערר מאשר הדאגה שהוא לא זכור אותי.
הוא הסתכל עלי במבט אדיש וסרק את גופי.
עניו היו כל כך חדרניות שהרגשתי שאני שקוף..
לא אהבתי את המבט שלו.
"אתה לא מצא חן בעני, אף מפה!" הוא אמר בלי טקאט.
מבטהים של אחיו היו מפתעים בדיק כמו שלי.
"שוטו מה זאת החצפה הזאת?" אחיו שאל אותו.
טודורקי-קון החזיר לאחיו מבט שלא הצלחתי לפרש ואחיו נכנע..
אחותו קמה ממקמה וסמנה לי לעקב אחריה.
יצאתי מחדר והיא סגרה את הדלת.
"אני מצתערות על חוסר הטקאט של שוטו.. הוא אביד את הזיכרון שלו.. אז הוא קצת.." היא התחילה למאר משהו.
"קצת כמו לפני פסטיבל הספורט?" שאלתי אותה.
היא הנהנה לי בשקט.
"אני בטחה שהוא יזכר יותר.. הוא ישמח שתבוא לבקר.. הוא פשוט לא סמוך על אף אחד.. אפילו לא עלי ועל נאסטו" הוא אמרה בקצת כאב.
"זה בסדר.." ענתי לה בנעם.
היה ברור שהכאב שלה ענקי.. בכל זאת זה אחיה הקטן..
"אם הוא יזכר.. אז שהיה לו את הטלפון אם הוא ירצה אותי או יצתרך עזרה" אמרתי וכתבתי את מספר הטלפון שלי על פתק.
אין לי מושג למה הצעתי את מספר הטלפון שלי.. או את החייך המטופש שהיה עלי.. או למה בכלל חשבתי בערך פלא שתוך כמה דקות הם יתקשרו עלי ויספרו לי שהוא חזר להתנהג כרגיל..
אבל אני שמח שעשתי את זה.
אחרי שנתנתי את מספר הטלפון שלי חזרתי למענות.. עם החייך המוזר שלי בלהתחשב במקורה שקרה הרגע.
עבר שבוע בלי שהם התקשרו מימני.
אחותו כן שלחה לי הודעה שכל בסדר איתו אתמול אבל הרגשתי שהוא עדין לא רוצה אותי..
ידעתי שזה בסדר.. אבל זה כאב.
באותו רגע ישבתי ועשתי את השערים שלי כשהטלפון שלי צלצל.
המספור לא היה מוזאה אבל ענתי לו.
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
"הלו?" שאלתי בקצת חשש.
"בואו" האיש מצד השני אמר באדישות.
"לאן?" שאלתי בילבל עיף. בכל זאת עכשיו 11 בלילה.
"לבית החולים" הקול ענה.
"טודורקי-קון?" שאלתי בילבל.
"כן, עכשיו.. כמה זמן לקח לך לבא לכאן?" הוא שאל ברצניות.
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
חששתי שמשהו רצני קרה אז התארגנתי מהר ויצאתי לבית החילם
טודורקי-קון הספיק לנתק לי מזמן.
נכנסתי לבית החלים.. והלכתי לחדר שלו.
"מה ריצת?" שאלתי אותו שנכנתי לחדר.
"שתביא לי את השלט" הוא אמר בלי טקאט ורצתי להרביץ לו.
"בשביל זה קראת לי?" שאלתי בהלם.
הוא הנהן באדישות וסמין עם היד שאביא לו את השלט.
באותו רגע ממש רצתי לזרק עליו את השלט המטפש הזה.
הבאתי לו את השלט והוא הפעיל את הטלווזיה.
"למה אתה עדין כאן?" הוא שאל בלי טקאט והסתכל על הטלווזיה.
"אתה לא רצני איתי נכון?!" שאלתי בהלם.
"אני כן" הוא ענה ואיפלו לא תרח להסתכל עלי.
"אני הלכתי במשך חצי שעה בשביל להביא לך את השלט?!" שאלתי כלא מאמין.
"כן" הוא ענה שהוא עדין מסתכל על הטלוויזה.
"למה לא בקשת מאחיות כאן?" שאלתי אותו בהלם.
"אני לא אהב אתן" הוא ענה באדישות.
"ואותי אתה אהב שאתה מחריך אותי לבוא ב11 בלילה לבית החלים?" שאלתי בהלם.
"לא, אני שנוא אתך, בגלל זה קראתי לך" הוא ענה וחייך עלי חייך מנצח.
"מה עשתי שאתה כבר שנוא אותי?" שאלתי אותו ביאש.
"הענים שלך גדלות מדי, השיער שלך מבלגן מדי, האף שלך מעצבון אותי, אתה חייכת שנכנסת בפעם הראשנה ואני שנוא אנשים שמחיכים, ואתה נראה לי מטמטם" הוא אמר בלי טקאט והרגשתי שמיליון חצים פגעים בי.
"אז אתה שנוא אותי בגלל שתי שנית שראת אותי?!" שאלתי בהלם.
"כן, עכשיו אתה הלך?!" הוא שאל באדישות.
לא ידעתי איך להגיב אז פשוט יצאת מבית החלים וחזרתי למענות.
במשוך חדשים טודורקי-קון התקשר בשעות הכי לא סבריות בשביל שהביא לו או איזז לו משהו.
כיאלו שאני איזה נער שלחיות.
זה עצבון אותי.. אבל זה היה כיף לראות אותו..
אם זה שהבאתי לו מפאנקנס עם הרבה קצפת והוא התלכלך מכולה שהוא רק דחף עד ועד מפאניקס לפה. הוא היה כל כך חמוד ככה.
או שהוא ביקש שאקנה לו משהו לאכול ושהוא טרף את האוכל בחמידות כיאלו הוא לא אכול משהו מעולם.
דפקתי על דלת חדרו.
"כן?" הוא ענה בשקט שכמעט לא שמעתי אותו.
פתחתי לו את הדלת.
"לא ביקשתי כולם עדין" הוא אמר בהפתעה שהבין שזה עדין.
"אני לא נער שלחיות" ענתי לו ביאש.
"אתה כן" הוא ענה.
"אין לי כוח" מילמלתי ביאש.
"טוב למה באת?" הוא שאל ברצניות.
"לקחת אתך לטיל!" החרזתי.
"אני לא רוצה!" הוא ענה ישר.
"אז. איזה. מזל. שאני. לא. שאל. אתך!" ענתי לו שאני מדגיש כל מילה ומנסה להציא אותו מהמיטה.
"אני לא רוצה!" הוא צעק ותפס במיטה.
"די כבר! לא יצאת מהמיטה הזאת במשך חדשים!" ענתי לו שאני עדין מנסה למשך אותו ממיטת בית החלים.
"אני כן יצאתי!" הוא ענה.
"שזה לא לשרתים או למקלוחת?" שאלתי באדישות שאני ממשיך לנסות להציא אותו מהמיטה.
"לקפיטריה!" הוא ענה.
"זה היה לפני חודש! ואתה צריך לצאות החוצה! לבחוץ! איפה שיש עצים ופרחים ואוויור!" ענתי לו והצלחתי לתלש אותו מהמיטה.
"אבל אני לא רוצה" הוא אמר בברגז כמו ילד קטן. וקול התנקי שיצא יחד עם המשפט רק החמיר את החמידות שלו באתו רגע.
"הרופא ביקש במיחד שהציא אתך!" ענתי לו והשבתי אותו על כיסא הגלגלים
הוא היה במבט של חוסר רוצן שגררתי אותו בין המסדרנות.
"נו.. אתה לא רוצה להבריא?" שאלתי אותו ביאש.
"מה הקשר לטיל המטפש הזה?" הוא שאל באדישות.
"מילה אחת- ויטמנים!" ענתי לו.
"מה הקשר?" הוא שאל שוב.
"אתה צריך וטמין די, אתה ממש חיור.." ענתי לו.
"אני תמיד חיור!" הוא ענה באדישות.
"אז. כדי. שנשונה. את. זה!" אמרתי שאני ממשיך לנסות לגרר אותו החוצה.
"אתה צריך גם לראת אנשים" אמרתי ביאש.
"ראתי במסדרון" הוא ענה באדשות שהוא ממשיך לתפס את עמד.
"טבע!" ענתי לו.
"ראתי בטלווזיה" הוא ענה בעקשנות.
"חברים?" אמרתי/שאלתי בתקווה שלפחות זה
"אין לי!" הוא ענה.
"אוכל טעים?" שאלתי.
"יש לי אתך שתביא לי!" הוא ענה.
"אוויור נקי?" שאלתי/אמרתי בנחישות.
"אני אדאג שתפתח לי חלון!" הוא ענה.
"האחים שלך?" שאלתי בנחשיות.
"הם באים עלי!" הוא ענה.
שחררתי את כיסא הגלגלים ביאש.
"אין לי כוח" מילמלתי ותפסתי את כיסא הגלגלים ביאש.
התחלתי לחזיר אותו לחדר שלו.
"סוף סוף נכנעת?" הוא שאל וקולו היה קצת מפתע מאשר מזלזל.
"אני לא אחריך אתך לעשות משהו שאתה לא רוצה.. אני רוצה לשמח אתך.. לא להחריך אתך לעשות דברים בנגיד לרצנך" ענתי בקול קצת מבאס..
באמת שרצתי לקחות אותו לטיל.. ידעתי שהוא צריך לצאת קצת בשביל להרגיש יותר טוב.
החזרתי אותו למיטה.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי בעצב.
"אתה עשה לי את זה בחובה!" הוא אמר בעצבים בחמדים שלו.
"מה אני עשה?" שאלתי בילבל.
"אתה עשה את הקול העצב הזה בשביל שאבקש סליחה!" הוא ענה עצבני.
בכלל לא חשבתי על זה.
"כן, כי אני תינוק שבכה על זה שאתה לא מכון לצאת אותי לטיל" אמרתי לו בצניות.
הוא רק הרביץ לי ליד.
"נו טודורקי-קון, למה אתה לא מכון לצאת איתי לטיל?! אתה לא אהב אותי?!" שאלתי אותו בקול בכיני ונגבתי את הדמעות שאין לי.
"תפסיק עם זה" הוא מילמל בשקט ובעצבים.
"נו טודורקי-קון, תענה לי!" המשכתי בשביל לעצבון אותו.
"תפסיק עם זה" הוא אמר שוב.
"לא עד שתענה לי!" אמרתי בהתגרות.
"עף מפה!" הוא צעק עלי וזרק עלי את הכרית.
"בסדר, בסדר, סליחה" התנצלתי בצחק.
"זה לא מצחיק!" הוא אמר שכולו אדום.
"זה קצת" ענתי לו ובלגנתי את שערו שהספיק לצמח יפה משהיה הממשכות שלו בבית החולים.
"אני שנוא אתך!" הוא צעק נבוך.
"אני בטח" ענתי לו בהתנסאות ויצאתי מחדר.
"נתראה מחר" אמרתי לו.
"אל תחזר לפה מעצבון!" הוא צעק עלי.
אני כל כך אהב אותו.. אני בטח שהוא יזכר בי ובכל השאר בקורב.
................................._♡_...................................
1390 מילים!!!!ארוךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!.....!

בנסוף להדעה ממקדום אני הצאתי שני ספרים חדשים.
אחד שהוא ספר משחכתב של שלוש שנית של רעש שאשמח לראת אתכם/ן שמה.
ועד אחד בשם- עילתו והשראתו של ג'סי בשלטון. שבגדל הוא ספר צחקים שגם שם ממש אשמח לראות אתכם/ן.

טוב, ניתראה בפרק הבא!
אהבות לי♡