טודודקו- סיפורים קצרים- הושלם

סיפריה 1

נ.מ-דקו
זמן-השנה השניה בחטיבה!
מקום- בספריה הצברית
________________________________________.
"בבקשה די קצ'הן" בקשתי בשקט
"תסתום כבר דקו!" קצ'הן אמר ודחף אותי.
שני ילדים מהכיתה שלנו צחקו עלי.
נמאס לי שהם צחקים עלי!
"די כבר!" נסתי לצעק אבל קול כמעט לא יצא מפי.
"מה אמרת דקו?!" קצ'הן שאל והרים אותי באזרות החלצה.
"בבקשה די.." מלמלתי.
"זה לא מה שאמרת.. תגיד לי בדיק מה שאמרת!" קצ'הן אמר וקפאתי.
"נו דקו! מה אמרת?!" קצ'הן אמר ויצר פצצים בידו החפשיה.
"די כבררר..." ענתי.
"אמ.. זה לא ברור מספיק.." קצ'הן אמר.
"די כבר!" ענתי.
"את זה הבנתי! לא הבנתי למה אתה חושב שאקשיב לך?" קצ'הן שאל וקירב על את את הפצצים שלו.
רמתי לעצם את עני.. אבל לא הצלחתי.
מה שכן הצלחתי לראות מישהו קורא ספר בקצה המסדרון. היה לו בגדים של חטיבה.. אז אני מניח שהוא בגילי.
הוא הרביץ למדוף הספרים שיש לידנו.. ושניה אחר כך נפל על קצ'הן ספר.
קצ'הן שיחרר אותי והסתבב לכיבנו של הנער שנמצא בקצה המסדרון.
"מי אתה חושב שאתה, שאתה זורק עלי ספר?!" קצ'הן שאל בעצבים.
"אני לא זרקתי שם ספר.. אם היתי זרק הוא היה פוגע מאחרה ולא בדיק במכרז הראש שלך!" הנער ענה.
"טוב עף לי מענים!" קצ'הן אמר בעצבים.
אבל הנער פשוט התקרב אלינו.
הוא רוצה למות?!
הוא עמד בני לבין קצ'הן והחברים שלו.
"אמרתי לך לעוף מכאן!" קצ'הן ענה.
"אחרי שאקח את הספר שאני צריך תוכל לחזר לענות את הילד" הנער ענה. ויכלתי לראות שהוא מסתכל עלי.
הוא סמין לי לבורח. וכך עשתי נצלתי שהם היו עסקים בנער וברחתי משם.
...
היה לנער שיער לבן.. ועין אפורה. שאני אראה אותו אגיד לו תודה!
קצ'הן למזלי כבר הלך.. אני רק מקווה שהילד לא בשביל שאוכל להגיד לו את התודה..
הילד עבר לידי.
"אמ.. " אמרתי נבוך והוא הסתכל עלי.
השיער שלו חצי?! ויש לו צלקעות הצד השמאלי!
"כן?!" הוא שאל באדישות.
"אמ.. טוב.. תודה על העזרה מקודם.." ענתי נבוך.
"אני לא עזרתי לך!.." הוא ענה.
אני פשוט קפאתי. טעתי בבן אדם!
"אני רק הפסקתי את הפעה הגרעה שהברין המעצבון עשה" הוא ענה. והתחיל ללכת.
אז צדקתי בבן אדם!
פיו! רגע! הוא הלך!
"חכה רגע!" אמרתי.
"כן?" הוא שאל.
"תודה!" אמרתי.
"אמרת את זה מקודם!" הוא ענה.
ואני הפכתי לאדום באיזה 40 גונים של אדום.
"אמ.. נכון.. כולמר..  כיאלו.. אמ.." התחלתי לגמגם.
"טוב.. אני הלך" הוא אמר באדישות והתקדום לעבר היצאה.
"רגע!" אמרתי ותפסתי את ידו.
הוא הסתכל עלי, ואז על היד, ובחזרה עלי.
הבנתי את הרמז ושחררתי אותה.
"אמ.. טוב.. אני רוצה לתת לך משהו כתודה.." אמרתי.
"אני לא צריך" הוא ענה באדישות.
"אמ.. אני.. אתה.. אהה.." חזרתי לגמגם.
"טוב.. יש לך משהו להביא?" הוא שאל
"אמ..!" ננתי וחפשתי בכסים. ולא היה לי משהו.. למה שאני צריך אף פעם אין לי?!
"אין לי.." ענתי נבוך.
"אז אני יכל לחזר הביתה?" הוא שאל באדישות.
"אמ.. תובא מחר.. ואני אביא לך! מבטיח!" אמרתי בנחישות.
"אני לא! ביי!" הוא ענה והתיחל ללכת.
"באיזה שעה אתה משתחרר?!" שאלתי.
"זה לא משנה.. אני לא בא!" הוא ענה.
"אמ.. טוב אם תשנה את דעתך.. אני אחכה לך כאן מחר.." ענתי.
"אין טעם! אתה תחכה סתם!" הוא ענה ויצא מהספריה.
באתי לענות לו אבל הוא נעלם.
מתי נהפך לחשוך כל כך? לא השעה 5 בהצהרים?!
הסתכלתי על השעה..
איך לאזזאל השעה 20:30?
________________________________________.
נ.מ-שוטו
________________________________________.
"חזרתי.." מלמלתי בשקט ושמתי את הנעלים בכניסה.
"היי שוטו! איפה היתה?" אחותי פיגמי שאלה אותי.
"בספריה.." ענתי באדישות והתקדמתי לכיון המטבח.
"אני מבינה.. בדרך כלל אתה לא יצא למקמות ציבורים.. אז למה..?" פיגמי שאלה בחייך.
"עובדה באנגלית.." ענתי וחיטתי במקרר בשביל למצוא משהו לאכול.
"אני מבינה.. בהצלחה!" פיגמי ענתה. הנהנתי לה והתישבתי לאוכל.
...
מעניון אם הילד יבוא מחר?
"שוטו אתה לא אוכל?" פיגמי שאלה
"כן.. סליחה.. רחפתי" ענתי.
"על מה?!" פיגמי שאלה בסקרנות.
לקחותי ביס מאכול.
היא נראתה עצבה. היא זזה קצת בשביל לקום.
"סתם על איזה ילד מספריה.." ענתי ולקחתי עוד ביס.
"באמת..?! מה חשבת?!" היא שאלה בסקרנות.
"אמ.. הוא טען שעזרתי לו.. והוא רוצה לתת לי משהו מחר כתודה.. אמרתי לו שאני לא אבוא.. אבל הוא טען שהוא יבוא בכל זאת.. וטעתי אם הוא באמת יבוא מחר או לא.." ענתי.
"אני מבינה. אז תילך!" היא ענתה.
"למה לבזבז את הזמן שלי בשביל לקבל מתנה שאני לא צריך?" שאלתי.
"נו באמת.. שוטו תהיה נחמד! הוא רוצה להתחבר עליך!" היא ענתה.
"אין לי צורך בחברים!" ענתי והלכתי לחדר.
...
אני בדרכי לביתי.. אין לי כוח לבית הספר המעצבון הזה! לאן שלא אלך אנשים יסתכלו עלי..
אה?! הספריה?!
מעניון אם הילד בא בסוף?! ואם הוא עדין כאן?!
'נו באמת.. שוטו תהיה נחמד! הוא רוצה להתחבר עליך!' המילים של פיגמי עברו בראשי.
טוב.. מה אני כבר יכל להפסיד? לראות את הפנים של האדם שאני הכי שונא?! אני מעדיף לא לחזר הביתה לעולם!
נכסנתי לספריה.
עברתי בין כל המסדרנת בחיפש אחרי הילד המוזר מאותמל..
בסוף מצאתי אותו ישן בפנית הישיבה.
אז הוא באמת בא! התישבתי שתי כיסאת מימנו.
אני חייב להודות שהוא חמוד.
איך שהוא קבר את ראשו בין ידו הקטנות.. החייך הקטן שיש לו. הנמשים כמו של ילד קטן, והרסים הארכים שלו.. השיער המבלגן שלו..
אתמול לא התיחסתי לזה..
אבל.. אמ.. אני לא יכל להסביר את זה...
אני מרגיש כיאלו הוא משך אותי.
גחחתי בגרוני.. בנסיון לעיר אותו.
הוא זז קצת ושיפשף את עיניו בעיפות.
הוא רק הפך את עצמו לחמוד יותר.
הוא הסתכל עלי במבט מבלבל במשך כמה שנית.
עניו חקרו אותי.. ובניגד לבטים שאני חווה תמיד המבט שלו לא היה שיפטי אלא.. אחר.. אני לא ידע להסביר את זה..
הרגשתי כיאלו מבטו מלטף אותי.. וזה היה ממש נעים..
בחמש הדקות שאני כאן הילד הזה גרם לי לחשוב ולהרגיש דברים שהיתי בטח שלא ארגיש או אחשב לעולם!
"אתה כאן!" הוא צעק אחרי שנראה שנזכר בי.
"כן.." ענתי בשקט.
"אמ.. הבאתי לך שוקלד!" הןא החריז והתחיל לחטוט בכיסו.. כנראה בשביל השוקלד.
הוא הציא בסוף כמה שקולדים..
"אי.. הם נמסו.." הוא אמר מבאס.
רצתי לענות לו אבל לא הצלחתי להציא מילה מפי.
"היתי צריך להביא משהו אחר.." הוא צחק נבוך.
ואולי שיט הוא רק הפך לחמוד יותר!
"סליחה.." הוא אמר נבוך. וכולו היה אדום בצורה חמודה.
"על מה?" שאלתי.
"באת עד לפה.. ובסוף אין לי מה להביא לך.." הוא ענה.
"זה.. בסדר העיקר הכבנה.." ענתי.
היה שקט מביך לכמה שנית.
"תגיד.. רוצה ללכת לאנשהו?!"
................................._♡_...................................
992 מילים.. מכבד..
כפי שאתם/ן ראים/ות היה חלק 2.. ואלי 3.. נריאה!
3 פרקים באותו יום! כל הכבד לי!😏

טוב, ניתראה בפרק הבא!
אהבות לי♡