טודודקו- סיפורים קצרים- הושלם

ברזל 2

נ.מ-דקו
זמן- חודשים אחרי שטודרקי מת.
_______________________________________.
נכנסתי לחדר שלי..
"דקו-קון, חכה רגע" האורקה-סאן אמרה לי מבעד למיסדרן ורצה לכיוני ביחד עם אידה-קון.
עמדתי בפתח הדלת מחכה להם.
"ויו, דקו אתה ידע שאם אתה רוצה לדבר. אני ואידה-קון כאן בשבילך. אני ידעות שקשה לך עם המות של טודורקי, גם לנו קשה. אבל אתה לא צריך לעבר את זה לבד" האורקה-סאן אמרה.
ואידה-קון הנהן, בהסכמה.
"אני ידע, תודה. אני רק צריך עוד קצת זמן לבד. ואז אני יחזר להיות כמו פעם" אמרתי עם חייך מלכאותי.
אידה והאואקה יודעים שהוא לא אמתי אבל אני לא ידעתי מה לעשות.
אחרי כמה דקות של שקט מביך סגרתי את הדלת.
הם לא התנגדו אז זה בסדר.
הנחתי שעדיף שאני יחשב על משהו אחר מטודורקי אחרת אני באמת ישקע בדיכאון הזה.
'על מה אני יחשב?' מלמלתי לעצמי.
המבחן שהיה היום היה ממש קשה..
לא מפסיק שחשבתי על טודורקי רוב המבחן.
אתם יודעם המחשבות העלו שיכלתי לעשות משהו..
שאולי אם הוא היה מקשיב לי גם הוא היה פה..
שהוא חסר לי.. למראת שהוא לא ממש דיבר איתי או עם משהו מהכיתה.. הוא עדין חסר..
כרגע אנחנו 19 ילדים בכיתה.
'אני רוצה שנחזר להיות 20, ושטודורקי היה שם. בבקשה!' מילמלתי לעצמי.
"די! אני שוב חושב על טודורקי. מה לא בסדר איתי!" צעקתי לאויר.
שמעתי דפיקות מהחלון.
למה יש דפיקות?
התקרבתי לחלון והזוזתי את היולון בשביל לראות מי שם.
סגרתי מיד את היולין.
'אני מדמין אין פה אף אחד. הוא לא כאן. הוא מת, הוא לא יכל להיות כאן' מילמלתי לעצמי שהדפק שלי על 200.
כן! מי שהיה בחלון הוא לא אחר משוטו טודורקי! מי שמת לפני חדשים. ושאבדון שלו גרם לי לדיכאן.
היתה עוד דפיקה בחלון.
הססתי אבל בסוף שוב הצצתי דרך היולון.
הוא עדין שם. נשען לי על הקיר של המירפסות.
שיש קבובים לידו.
הוא לבש ז'וקט כחול ומכנסים שחורים.
הוא בוא לדפוק שוב, אבל אז הוא קלט שאני מסתכל עליו.
'יופי, הרוח שלו בואה לרדוף אותי'
מילמלתי לעצמי.
הוא חיוך חצי חייך וסימין לי עם היד לפתוח לו.
הססתי אבל פתחתי לו.
פתחתי רק חצי בשביל שאם אני ארצה אני היה יכל לסגר בשניה.
"היי מידוריה, איך היה המבחן?" טודורקי-קון שאל אותי.
אני פשוט שלחתי את ידי ונגעתי בו.
הז'קט שלו נעים..
הוא באמת כאן? או שאני חולם?
הוא הסתכל עלי בציפיה לתשובה.
"הממ..מ.. הייהה בססדדרר" גימגמתי.
מה אתם מצפים ממני אני כרגע מדבר עם בן אדם שהיה אמר להיות מת, והוא כאן איתי שאול אותי איך היה המבחן.
"יש לי חומר של חודשים להשלים" הוא מילמל לעצמו..
"מה אתה לכל הרחות עשה פה!!" צעקתי עליו.
אחרי שהתאפסתי על עצמי.
"באתי להגיד שלום" הוא ענה.
"איך להגיד שלום אתה מת" צעקתי עליו עם דמעות בענים.
"אני הוזה, אתה לא כאן" המשכתי לצעוק.
תפסתי את חלצתי והתחלתי להתקפל לתוך עצמי.
"מידורה, אני כאן" הוא אמר.
"לא, אתה לא" צעקתי.
טודורקי תפס את ידי השמאלית. ושם את ידו הימנית על החזה שלי.
"מידוריה אם אני לא כאן, מי מחזיק לך את היד?" הוא אמר/שאל.
"אני לא ידע! למה היד הימנית שלך כל כך קרה?" שאלתי.
"טוב... כי היא לא היד שלי.." הוא אמר וסובב את ידו שהחזיקה את שלי.
היד שלו היתה אפורה/כסופה. היד שלו עשיה מברזל.
"מה קרה ליד שלך?" שאלתי
"שנפלתי הצלחתי להיצור שלג שריכח את המכה. אבל לא ממש יצאתי אם כל האברים שלי" טודורקי אמר.
"חסר לך עוד?" שאלתי ומשכתי באפי.
"הרגל השמאלית שלי.. הגב שלי גם נפצע קשה.
ונפגשתי קשה גם בבטן" הוא ענה.
"לממהה, רקקק עככשייוו?" שאלתי.
והרגשתי גוש בגרון.
"רק עכשיו מה?" טודורקי שאל אותי.
"עברו חדושים, איפה היתה חודשים?" שאלתי עם דמעות בענים.
"לא ממש בהכרה.. גם הנבלים לקחו אותי.. הם רצו שאני יצתרף עלים. אבל המצב בו היתי קצת הרבה הפוריע לזה. ולפני שבועים הגעתי לבית החולים" טודורקי ענה.
...
______________________________________.
נ.מ- טודורקי
איך-?
זמן- חדשים אחרי ש'מת'
כמה דקות לפני הפיגישה עם דקו
מקום- במכנית של איזה-סינסאי.
______________________________________.
"איך אתה מרגיש?" איזה-סינסאי שאל אותי.
אחרי כמה דקות של שקט מאז שנכנסנו למכנית.
"מה אני אומר להרגיש?" החזרתי עליו בשאלה.
"אתה חזר לUA אחרי חודשים שהיתה מת, אתה אמר להרגיש משהו. לשמוח, לחשש, לכעס.. משהו" איזה-סינסאי אמר.
אני כתגובה הזוזתי את ידי החדשה...
ידי הרובטית.
אחרי הנפילה מהתאום יצרתי לעצמי שכבות שלג עבה שמנעה את מותי..
אבל אבדתי את רגלי השמאלית וידי הימנית...
גם חצי מהבטן שלי לא ממש קים עברתי המן ניתחים בשביל שאני יכל לזוז.
שמו לי ברזל בגב. בבטן שלי יש ברזל שמכסה את הצד השמאלי שלי שנפצע קשה עקב הפגיע שלי בקרקע.
זה קצת מוזר.. להיות הפצע.. החלש.. זה שלא יכול לעשות הרבה...
"ממ..ממ" איזה-סינסאי המהמם לי מסמין לי שהוא מחכה לתשובה.
הוא נראה שהוא לא ממש קולט את זה שאני בחיים..
בכל זאת הידיעה על שאני חיי הוא קיבל רק אתמול בלילה.
"אני בסדר, עד כמה שאני יכל להיות. אני קצת טועה מה הכיתה תחשב, ואם אני יצליח להמשיך ללמד איך להיות גיבור שחצי ממני לא קיים" ענתי, את מה שיש לי על הלב במשך כל הנסיעה.
"הם ידעים?" שאלתי.
"לא ממש.. היה להם היום מבחן חשב והנהחתי שהידיעה שאתה מתות לא נכנה יכלה לפגוע בריכז שלהם. בנסף לא ממש ידעתי איך למואר להם" איזה-סינסאי אמר.
הנהנתי והמשכתי לשחק בידי..
בכל זאת אני צריך להתרגל אליה..
קיבלתי אותה רק שילשום..
"אתה ידע שאתה לא תחזר ישר.. אתה תצתרך לעבר שיקום" איזה-סינסאי אמר אחרי כמה דקות של שקט.
"כן הרפוא אמר שעדיף שאני יתרחק מפעלית פיזית מיטבית בזמן הקרב" ענתי.
"גם, אבל ביעקר נפשית. אתה אמורת בעצמך שחצי ממך לא קים, אין שם סיכוי שאתה מקבל את זה... וגם אתה עברת זוועת עוד שמצאנו אתך..
אין שם סיוכי שאתה לא תצתרך תמיכה נפשית"
איזה-סינסאי אמר..
אני מניח שהוא צודק.. מצאו אותי רק לפני שבועים וגם אז ישנתי במשך שבוע.. בין כל הנתחים..
אני לא ממש קיבלתי את הכל...
אבל אני רגיל שהעלום זרק עלי את כל הדברים הרעים שיכלים לקראת..
אני קיבלתי את כולם בסוף..
"יש לך משהו שאתה רוצה לראות ראשון?" איזה-סנסאי שאל אותי.
"אני יכל לפגוש רק אחד?" שאלתי.
"אני מניח שלפגש את כולם שיפציצו אתך בשאלת היה פחות נוהים" איזה-סנסאי אמר.
"אני מניח שאתה צודק" אמרתי, מנסה לחשב למי ללכת.
"אתה ידע המות שלך השיפע קשה על כולם, אבל.." איזה-סנסאי התחיל למואר.
"אבל על מידוריה הכי הרבה, הוא נכנס לדיכאן. הוא לא ממש ישן ולא מתקשר עם אף אחד."
איזה-סנסאי אמר.
"אז אני מניח שאלך אליו.. אני רק מקווה שהוא לא יתעלף או משהו" ענתי.
בדיק הגענו, ויצאתי מהמכונית..
"תגיד למי הכי התגעגעת?" איזה-סנסאי שאל אותי בזמן שנעל את המכונית.
"לכולם אני מניח, אפילו לצרחות של בקוגו" ענתי.
"אז המצב שלך באמת חמור" איזה-סנסאי מילמל לעצמו.
"אבל לחייך של מידוריה הכי הרבה, לנמשים שלו, לענים שלו.." מלמלתי לעצמי.
"טודורקי אתה נשמע שאתה מאוהב. אם כך כדי שתלך כבר" איזה-סנסאי אמר לי.
"אולי באמת" אמרתי וקצת הסמקתי אבל ממש טיפה.
_______________________________________.
נראה לכם/ן שהשיחה של טודורקי ומידוריה נגמרה.
ממש אבל ממש לא..
נתראה בפרק הבא❤