רצתי הכי מהר שאני יכל והתנגשתי באיזה פח.
רצתי להמשיך לברח אבל ידעתי שלא אצליח אז פשוט שכבתי על הריצפה רעד.
עצמתי את עני בפחד.. חקתי לחשמל או למכה שאני הלך לקבל..
"אני מניח שדרשתי ממך יותר מדי.. אני לעולם לא ארצה לפגע בך" שמעתי שהוא אמר מעלי והתחיל ללטף את ראשי.
פתחתי את עני בחשש.
הוא הסתכל עלי במבט מנחם.
אני לא ממש ידע לא חשבתי שלבכות במי שפגע בי זה הגיני אבל פשוט קברתי את ראשי בבטן שלו ובכתי בקולי קולות.
ככה המשכנו.. אני חכתי לו בסינטה ליד והוא חזר אחרי כמה דקות שיותר ויותר דם מכסה אותי.
"דקו.. מה הסיכוי שנפסיק להרג אנשים להיום.. ואולי נליך לאנשהו..?" שאלתי אותו בשקט.
"בסדר.. לאן אתה רוצה ללכת?" הוא שאל אותי.
"למקום בלי אנשים.. כי אם הם יראו אתך מכסה בדם.. זה היה פחות נעים" ענתי לו.
הוא לטיף את פני..
"בסדר.. יש לי מקום טוב" הוא אמר ושער נפתח לידנו.
נכנסנו לשער הגענו לאיזה חוף נטוש.
. ... .
כל הזמן שבילנו בחוף היב ממש כיף!
נלחמתי איתו במלחמות מים.. בנינו ארמן בחול שחינו ועד.. הכל היה כל כך כיף.
"דקו.." מילמלתי שהתרסקתי עליו מתש.
"כן שוטו?" הוא שאל ולטיף את ראשי שנמחץ בחזה שלו..
"אם כל פעם נילך לעשות כיף ככה.. אז כבר אין לי בעיה להית הכלב שלך" אמרתי לו.
"אני שמח לשמע.. אנסה לעשות את זה בתידרות גובה.." הוא ענה.
"טוב שוטו.. כדי שנחזר" הוא ענה.
"לא בא לי.. כיף לי פה!" ענתי לו.
באמת שלא רצתי לחזר.. זה היה כמו לחזר למציאת הכאבת שלי.. החוף הזה היה מקום מקלט ודקו המפחיד ומהזקן המעצבון.
"אבל כבר לילה ביפן" הוא ענה.
"אני בכלל לא עיף!" ענתי לו שעני נעצמות לאט.
ידעתי שאני משקר אבל רצתי עד רק כמה שנית.. רק כמה שנית של אושר..
נרדמתי עליו.
ומשם מה יכלתי להרגיש שישנתי את דקו מחייך חייך קטן.
...
התעררתי שוב במיטה שלי ושוב פעם היה פרח ליד הכרית שלי.
שמתי את הפרח ליד הפרח הקדום והרגשה חמימה מלאה אותי משם מה..
למה הוא בכלל מביא לי פרחים..?
יצאתי מחדר שלי ואור הבקור היה ממש חזק והוא שרף לי את הענים.
הלכתי למטבח ושתיתי מים.
השעה היתה 11 בבקור.. ישנתי הרבה..
"הגיע הזמן שתעערר כבר!" קולו של הזקן נשמע מאחרי.
לא רצתי לענות לו אז פשוט התעלמתי מימנו.
"תענה לי שאני מדבר איתך!" הוא צעק עלי.
המשכתי להתעלמם מימנו, נמאס לי מזבל של אדם הזה.
הוא נתן לי מכה בראש מאחרה והחזקתי את ראשי בכאב.
הוא תפס את ידי והתחיל לגרר אותי בין החדרים.
"נתנתי לך לשון בגלל פיגמי אבל עכשיו זה זמן להתאמן!" הוא אמר בעצבים שהוא עדין גרר אותי
"אני לא רוצה!" אמרתי בשקט.
"מה?!" הוא שאל בעצבים.
"נמאס לי להתאמן!" ענתי לו.
הוא תפס אותי מחלצה והחזיק אותי באוויור.
"אני לא שאל אתך! אתה שייך לי! אתה צריך לעשות מה שאני אמר לך! אתה ההמשך שלי!" הוא צעק עלי.
נסתי לבעט בו אבל הוא עצר אותי.
הוא שיטח אותי על הקיר והכאב היה נוראי.
"מה זאת בכלל השרשרות הזאת?!" הוא שאל והחזיק בשרשרות שלי.
"שרשרות" ענתי לו בכאב.
"מאיפה היא?!" הוא שאל עצבני.
"חבר" מילמלתי בשקט.
"אז זאת הסיבה שאתה כל הזמן נעלם, אתה הלך ל'חברים' שלך! אתה לא צריך חברים! אתה צריך לאתמן! אתה המשך שלי!" הוא צעק עלי.
שחררתי את ידו מימני ונפלתי על הריצפה.
רצתי לצעק עליו אבל לא ידעתי איך לענות.
זחלתי על הריצפה והתישבתי על הריצפה שאני מחזיק את הגב בכאבים.
"תיפטר מחבר שלך!" הוא אמר בעצבים.
"לא!" ענתי בקצרה.
"אתה צריך להקשיב לי!" הוא צעק עלי.
"ואתה צריך להית בן אדם!" ענתי לו בעצבים.
הוא סטר לפנים שלי והכאב היה נוראי.
החזקתי את הלחי שלי בכאב והסתכלתי עליו בזעזע.
הוא נראה שהוא בא לתת לי עד מכה אבל פיגמי באה משם מקום ועצרה אותו.
הם דיברו על משהו אבל לא שמעתי כולם.. כל החשים שלי נהרסו והכל התמקד בכאב הנראי בפנים שלי.
זה היה בדיק אותו כאב כמו שאמא שפחה עלי את המים הרתחים.
הרדתי את היד מלחי שלי לשניה וכל היד שלי היתנ מכסה בדם.
הסתכלתי עלהם בזעזע.
הזקן פשוט דחף את פיגמי מימנו והרים אותי משערות.
הוא שיטח אותי על הקיר.
פשוט הסתכלתי עליו בהלם.
רצתי פשוט להקיא.
"תעזב אותי יא חתיכת זקן מחרבן!" צעקתי עליו בעצבים והצאתי טנות של קרח שגרמו לו לפגע בקיר כל הבית התמלא בקרח עבה.
רצתי החוצה מבית רעד.
לא היה אכפת לי שאני יחף ובטח שלא שאני מדמם מכל כך הרבה מקמות, העיקר היה לברח מהמפלצות הזאת.
דרחתי על כל כך הרבה זכיות שהרגלים שלי דימו בצורנה נראית.
בספו של דבר מעדתי מחסר של דם ופשוט התישבתי ליד איזה פח שאני רעד.
הכל כל כך כאב. רצתי למות בשביל לא להרגיש יותר את הכאב.
אחרי כמה דקות הרגשתי ידים מחבקות אותי וגנחתי מכאב.
הדמות שחביקה אותי עדינה קצת את החיבק.
רעדתי מהמגע שלה.. לא רצתי לפתח את הענים ולגלות מי זה אז נשארתי עם ענים עצמות ורעד.
"שוטו.. אל תידאג.. זה נגמר.. לא יפגעו בך שוב" דקו לחש לי בחמימות.
תפסתי את חלצתו רעד.
פתחתי טיפה את הענים והוא חייך עלי חייך מנחם ולטיף את ראשי.
אבדתי הכרה כמה שנית אחרי שהרגשתי שהוא מרים אותי.
...
התעררתי באיזה חדר שלא היה מוכר לי.
כולי היתי מכסה בתחבשות והכל כאב.
קמתי מהמיטה המלאתרת שישנתי עליה והלכתי למראה שברה שהיתה בחדר.
כולי היתי מכסה בצלקעות וכבית שעל רובם היתה תחבשות.. על הלחי שלי היתה תחבשות והיא כבר התכסה באדום.. כנראה שירד לי מינה הרבה דם.
הרמתי קצת המכנסים וראתי שגם הרגלים שלי יחפות.
התישבתי על הריצפה והסתכלתי בכל הדמית שנצרות במראה השברה.
דמתו של הבן האדם שאני שנוא השתקפה במראה.
הדמות הזאת היא אני.. היתי בלי חלצה ומכנסים ארכים שאני מפוצץ בתחבשות.
הרגשתי שמישהו מלטף לי את הראש והרמתי את ראשי לעברו.
דקו עמד לידי.
"אני שמח לראת שהתעררת שוטו" הוא אמר לי בקול שקט.
חבקתי אותו.. היתי צריך את הקרבה שלו באותו הרגע.
"ששש.. שוטו הכל בסדר, אף אחד לא יפגע בך מעכשיו" הוא לחש לי.
פשוט רעדתי בחיבק שלו.
אחרי כמה דקות נרגעתי.
"תגיד דקו.. איך מצאת אותי?" שאלתי אותו.
"הקלר הזה לא מחשמל.. יש בו גם גי-פי-אס מצלמה ורמקל" דקו ענה.
"שימושי" מילמלתי בשקט.
"כן.. גם נתן לי תמנות יפות שלך" הוא ענה.
"אלו תמנות?" שאלתי אותו.
"המעדפות עלי הן שאתה בלי מכנסים" הוא לחש לאזני וכולי הפכתי לאדום.
"אני לפחות עם תחתנים?!" שאלתי נבוך.
"רובן לא" הוא לחש לי שוב וקפאתי במקום.
"סוטה!" צעקתי עליו ודחפתי אותו מימני.
נפלתי על הגב וגנחתי מהכאב.
הוא עלה מעלי ושם את ידיו בשני צדדי.
"מה? אסור לי להנות מכלבלבן שלי?!" הוא שאל
"לא ככה!" מילמלץי נבוך.
"נו.. רק קצת" הוא מילמל והרגשתי את ידו על הבטן שלי.
עצמתי את עני בפחד.
ואז הוא~
................................._♡_...................................
הטבתלו לי 4 שעות אז החלטתי לכתוב לכם/ן פרק.. אז אני מחכה לתודות על עבדתי הקשה!
טוב, ניתראה בפרק הבא!
אהבות לי♡
YOU ARE READING
טודודקו- סיפורים קצרים- הושלם
Non-Fictionהיי אני לי♡... אני כבר אמרת הספר הוא ל13+ אני מתה על טודודקו אז החלטתי לכתוב ספר עלהם. למי שלא ידע/ת.... הם מאנימה בשם אקדמית הגיבורים שלי. הם לא זוג במציאות אבל לא אכפות לי. טוב בגדל בספר הזה היה כל מני ספורים שלא קשרים אחד לשני. כל סיפור היה כנרא...
