טודודקו- סיפורים קצרים- הושלם

מסכה 1

14+
נ.מ-דקו
זמן-תחילת שנה
_________________________________________
כל הכיתה התראגנה לצאת לusj זאת הפעם הראשנה שאנחנו הלכים לשמה
הממה ששמעתי מקום אמור להיות ענקי, ובקלות אפשר ללכת לשם לאיבד.
אני ממש מתרגש!
..
השיער התנהל די בסדר.. מספר 13 סיפר לנו על הזהריות עם הקיורק שלנו.. והתאמנו בכל מני דברים של הצלה.
אבל התחילה רעידת אדמה וכל הארות נכבו.
איזה-סנאסי קרא לכולם לחזר למעלה וככה עשינו.
בזביות העין הצלחתי ולא רק אני לקלט שער סגל מתוציר.
משער יצאו אלפי אנשים חמשים וחלקם תפסו את תלמדי הכיתה.
שיט!
שיט!
שיט!!
מכל האנשים שיצאו משער נראו רק 3 או 4 שהם באמת מסכנים.
לא רצתי להתפיס אז המשכתי לבריח.. בתקווה שאני אמצא מקום להתחבא בו ולחשב על תכניות.. ואולי גם להבין מה קרה פה לכל הרחות.
הסתתרתי מאחרי איזה בנין נטש..
היו אנשים בכל מקום ונראלי שהם נבלים..
נסתי כמה שיותר להסתתר מהם.
בכל זאת אין לי מושג למה הם יכלים ואני עם קיורק שאני עדין לא שלוט בו.. זה ברור שי להם התירון עלי.
בזיות העין הצלחתי לראות מישהו במסכה וחליפה לבנה השיער שלו היה חצי לאדום ולבן ומסרק לאחר.
היתה לו גלימה לבנה מאחרה.. זהתי אותו ממקדם.. הוא היה אחד ממסכנים.

(ככה בערך)
"ויט! אבידנו ילד אחד!" אחד מנבלים אמר לו.
"זה היה ברור שתאבדו מישהו, איזה מזל שלא צפתי מכם להרבה" האיש שבחליפה שקולו היה כמו של נער, אמר בצניות.
אחד מנבלים הצמיד את הנוער לקיר.
"אל תחשב שאתה יותר טוב מאיתנו רק בגלל שיש לך מסכה מטפושת!" הנבל צעק עליו.
"אל תידאג, אני לא חשב ככה" הנוער ענה וחתך את הנבל לחצי עם החרב שלו.
הנבל השני נראה שהוא מת מפחד.
"למה אתה מחכה?! לך למצא את הילד!" הנוער שלפני שניה רצח אדם, צעק על הנבל נשני.
הנבל השני הנהן לו ורץ.. כנראה בשביל לברח מנער..
שכמו שחשדתי מסכן! ומואד.
הנוער עם המסכה הסתכל לכיון שלי והתקבצתי בפחד.
כביותי בכל לבי שהוא לא ראה אותי.
אבל יכלתי להרגיש חייך מטורף מתחת למסכה שלו.
הוא התקדם לעברי והציא אותי מהמחבא שלי.
נסתי להלחים בו ללא הצלחה.
"תשחרר אותי!" פלטתי בטעות.
הוא כתגבה לצעקות שלי שטיח אותי לקיר.
הסתכלתי עליו בפחד.
הוא קריב את הראש שלו לשלי ולחש לי באזון-
"תסתם כבר גיבור קטן, יותר שקט זה יותר שניות בשבילך לחיות" שאמר זאת הוא החליק סכין קרה על הלחי שלי הצמררתי מיאמרתו ובטח מהסיכן שהיתה כל כך קרבה עלי.
השקט שלי נתן בתור הסיכוי היחד שלי להשיאר בחיים.
אז הנהנתי בשקט ועצמתי את עני.
הוא הרגע חתך אדם לשתים אין שם סיכוי שאני התווכח איתו.
במיחד שאני לבד.
הוא החריך אותי ללכת איתו.. הלכנו עד האמצע של המתכם והוא השיב אותי ליד כל חברי כיתתי.
כולם היו קשרים ושכבים/ישבים על הריצפה בפחד.
כך הם עשו גם לי.
"אז.. איפה אל-מייט?!" נבל אחד עם יד על הפנים וכל הגוף שאל בעצבים.
לא היה מענה, בכל זאת חברי לכיתה לא ידעו איפה הוא ואני ממש לא היתי מכון לגלות לנבל הזה את האמת.
"נראלי שיש לו משהו לגלות לך" הנער ממקדם אמר שתפס את השיער שלי והחריך אותי להסתכל על הנבלים.
"אין לי מושג איפה הוא" שקרתי להם.
"רוצה לנסות שוב פעם" הנער שאל והצמיד את הסכין שלו לצוואר שלי.
"באמת שאין לי מושג איפה הוא" ענתי.. בכל זאת זאת היתה חצי אמת..
"אז נשאל את זה בדרך אחרת, יש לך מושג למה הוא לא כאן" הנער שאל אותי והתחיל לחתך את עורי.
"אולי יש לו ישביה חשבה או משהו, למה שאני אדע?" שאלתי אותו.
הנוער בעט לי בפנים.
"הוא משקר, תטפל בזה אתה" הנער אמר לאיש עם הידים על הגוף.
"לאן אתה הלך?" האיש שאל את הנוער.
"משעמם פה, אני הלך לחפש גיבורים" הנער ענה והמשיך ללכת.
"שאלהים יעזר לי עם הילד הזה" שמעתי את האיש מלמל לעצמו ביאש והאיש התקרב עלי.
"אז, מה אתה ידע?" האיש שאל בעצבים ושבר את ידי.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר!" צעקתי בכאב.
"תעזב אותו!" הילדים מכיתה צעקו עליו.
הנער ממקדם עף אחרה והתנגש באיש עם הידים.
הנער קם מהר ורץ לכבין המקום שהוא עף מימנו.
שמעתי את צחקו של אל-מייט והתלאתה בי תקווה.
הנוער ניסה להלחים באל-מייט אבל אל-מייט היה חזק מימנו.
הוא עיף את הנוער כמה קלמטרים.
הנער לא קם, כנראה אביד הכרה מהמכה במקרה הטוב, או מת במקרה הרע.
לא רצתי שהוא ימת כי עדין נער אז כביותי שהוא בסדר.
"לא צריך לדאג יותר, כי אני כאן" אל-מייט אמר את המשפט המוכר שלו וצחק.
כל הנבלים קפצו על אל-מייט אבל הוא ניצח אותם בשניות.
בכל זאת, הוא לא סתם הגיבור מספר אחד!
היה שם איזה מפלצת ענקית בצד של הנבלים שבאמת נראתה שהיא שווה בכוחה לאל-מייט. שערר אצלי דאגה.
קראגמי יצר פעלות הסכה וכך הכיתה ברחה למקמות שנים ככה שלא נהיה בני ערבה.
אני רצתי לאזור המים.
בדרכי למציאת מחבא חשסתי שלהתחש בזה שכבר אל-מייט ביזבז את רוב הזמן שהוא יכל להחזיק בצורה הזאת... כל שניה חשבה.
"תמות כבר!" קולו של הנער נשמע וחרב חתכה את הבטן של אל-מייט.
אל-מייט העיף את הנער שכבר היה מכסה בדם מכל הפעמים שאל-מייט שטיח אותו על הריצפה.
הנער עף לכיוני ונראה שהוא סבל מכאבים.
תפסתי את הנער, הוא יכל להיות קלף מכיח טוב.
הנער שנפצע קשה כנראה איבד הכרה בלהתחשיב בזה שהוא לא הגיב..
השכבתי אותו לידי, הוא היה מספיק קורב בשביל שאכל לבכן אותו כמו שצריך.
הוא נראה די בגלי.. אולי שנה מעלי.
הוא התנשף נשמיות קצרות.. שכל הנראה נבאו מזה שהוא סבל.
עברתי הידי על גפו של הנער שפלט גניחת כאב שנגעתי בבטן התחתנה שלנו, מקום שהיה מכסה בדם.
פתחתי קצת חלצתו וחבשתי את הפצע הגדל ועמק שהיה בביטנו של הנער.
אחרי שגמרתי לחבש את ביטנו החלטתי להמשיך לחפש מקמות שהוא פצע קשה בהם.
אבל הוא בעט בי ודחף אותי מימנו.
הוא התישב מולי וחיפש כנראה כלי נשק מרבים שהיי עליו.
אבל היתי חכם ודאגתי לקחת אותם קודם.
הוא סנין איזה קללה והסתכל עלי בחשד.
"למה אתה נגע בי?!" הוא שאל בעצבים.
"היתה פצע, חבשתי את הפצע שלך" ענתי לו.
"למה שתעשה את זה?" הוא שאל ביותר הלם מהנסין שלו להשימע אדיש.
"כי אתה יכל למות מזה, ואני לא רוצה שמישהו ימות, וגם אתה בערך בגלי.." ענתי לו.
"מה שתגיד גיבור צעצע" הוא אמר וקם.
ראתי שכאב לו לקם, אבל הוא נשך את שפתיו בשביל שלא אראה זאת.
הוא התחיל ללכת ומעד.
רצתי עליו.
"תפסיק ללכת! אתה פצע" אמרתי לו.
"וללכת לכלא בשביל לראת את כל הגיבורים המחרבנים האלו על זה שהיתי ילד רע?! אני מעדיף למות!" הוא ענה והמשיך ללכת.
תפסתי אותו חזק.
"מצתער, אבל הפסדת! תוותר!" ענתי לו באדישת.
הוא הצמיד את שפתיו לשלי וקפאתי מפעלה זאת.
הוא התנתק מימני אחרי כמה שניות.
"כל עד יש לי עד אוויר בראית, ולב שלי עדין פעם, לא הפסדתי" הוא לחש לי והרגשתי חלשה.
מעדתי על הריצפה ולא יכלתי להזיז שירר.
אבל בנגיד אלי הוא הצליח ללכת בערך כמו שצריך.
כיאלו שלקח חצי מכוח שלי וריפא את עצמו
כנראה זה הקיורק שלו.
מה שבטח ש...
למה זה היה חיב להית נשיקה?!
................................._♡_...................................
1120 מילים!
אז.. לא עלתי 5 יומים..
אמ.. אז.. אה.. סרי?
לא ידעת.. למישהו/י בכלל אכפת שלא עלתי כבר 5 ימים?
או שאני צריכה לא לעולת במשל חדש בשביל לערר דאגה או רגש כולשהו?
טוב, ניתראה בפרק הבא!
אהבות לי♡