אני, עצמי ואנוכי 4.0

יצרתי מסמך

מסמך רצח.

יצרתי מסמך בדוקס שמטרתו האחת והיחידה היא להיות לי מקום לרצוח בו דמויות כשאני רוצה. זה נועד כדי שלא אהרוג דמויות שלא מגיע להן למות מהסיפורים שלי.

לא שלדמויות כאן מגיע למות, כן? אבל פחות עצוב לי עליהן כי הן נוצרו למטרה הזו ואין לי באמת מושג מי הן אז כאילו, כן.

אז הרגע סיימתי עם האחד הראשון.

ועצוב לי עליו.

לעזאזל איתי.

~ביי~

קחו את הקטע הקצרצר הזה: כפי שניתן לראות, לא השקעתי יותר מדי מחשבה.

"נמאס לי." אני שולח יד ובתנועה חלקה מעיף את הכוס מהשולחן. היא מתנפצת לרסיסים על הרצפה, אבל הוא לא מניד עפעף.

"מה נמאס לך?" הוא שואל, קולו חסר צבע. חסר רגש. כמו כל פעם שהוא מרגיש יותר מדי ופשוט לא מצליח להביע את זה.

"מה נמאס לי? מהכל נמאס לי. כל פאקינג דבר מזדרגג."

"אתה חוזר על עצמך."

"לא פאקינג אכפת לי!" גרוני ניחר. "מה אתה לא פאקינג מבין? נמאס לי. נמאס לי מהמקום הזה. נמאס לי מהשיחות האלה שלא מגיעות לשום מקום. נמאס לי ממך, כי אתה לא פאקינג אומר שום דבר תשעים אחוז מהזמן. נמאס לי מעצמי, שמשום מה עדיין מנסה לדובב אותך בתשעים אחוז מהזמן הזה. מה אתה חושב שאני, עובדת סוציאלית?"

הוא לא מגיב. אין שריר שזז בפניו. לא מתכווץ. לא מתרפה. לא כלום. פנים. אבן. רק חסר שיהיו אפורות והוא יראה כמו גופה מושלמת. אמין מאוד. אני אוכל להעיף אותו באיזו סמטה ולומר שככה מצאתי אותו ואף אחד לא יחשוד.

"אתה חתיכת חרא, אתה יודע את זה?" אני נועץ אצבע בחזהו מבעד לחולצה. "אמרו לך את זה פעם?"

"כן, אתה, איזה אלף פעמים."

"יופי, אז אני אומר שוב. נמפאקינגאס לי ממך. איכס. מגעיל. איך לעזאזל נשארתי איתך עד עכשיו?"

"חשבת שמשהו ישתפר, לא?"

"כן! פאקינג כן! הייתי אופטימי. הרשיתי לעצמי להאמין שמשהו יכול לצאת מזה. אבל לאאאאאאאאאא מה פתאום? שמשה הדגול יחשוף משהו מעבר לאישיות המרנינה שלו?"

"האישיות המרנינה שלי? מתי אתה למדת לדבר ככה?"

"אל תתחיל איתי עכשיו. אוקי? פשוט אל. מה כואב לך, הא? מה כואב לך? פעם אחת לדבר איתי כמו בן אדם ולא כמו מכונה. מה פאקינג כואב?"

"אולי אני פשוט לא יכול, חשבת על זה פעם? אולי בסוג הזה של מערכת יחסים אתה האדם שצריך לדבר כמו בן אדם ואני צריך פשוט לשבת. להיות יפה ולשתוק."

"על מה, לכל הפאקינג עזאזלים, אתה מדבר? בתור מה אתה חושב שאני רואה אותך, בובת מין? אם הייתי רוצה אחת תאמין לי, יש מספיק חנויות שמתעסקות בחרא הזה."

"אז מה אני?"

"לא בובת מין מזדיינת! לא זה. אתה מגעיל אותי. טוס, טוס לי מהעיניים. אני לא מסוגל להיות לידך עוד שנייה אחת."

הוא לא עונה, אבל אני שומע את הכיסא שלו נגרר לאחור ואת צעדיו המתרחקים. פעמון הכניסה של בית הקפה מצלצל ומזכיר לי שצרחתי עליו בבית קפה. אני כזה אידיוט. לא יכולתי למצוא מקום עם קצת יותר פרטיות? כל פעם מחדש.

אני לוקח מפית ומנגב זיעה ממצחי. צעדיי קלילים בדרכם ליציאה מהמקום הקטן, נעצרים בהישמע קול ניפוץ זכוכית ומשהו מתרסק על רצפת בית הקפה בחבטה מחליאה. כמו של גופה. העיניים שלי לא קולטות בהתחלה, יש יותר מדי דם, אבל הצורה מתגבשת בראשי בסופו של דבר.

אוי אלוהים.

אוי. אלוהים.

פאק. פאק פאק פאק פאק.

מה עשיתי?

"היי. תשחרר. הוא לא נושם. עזוב אותו. עזוב אותו!" ליד שלי יש חיים משל עצמה והיא מעיפה מעלי אנשים על ימין ועל שמאל. שלא יעזו לגעת בו. הוא שלי.

"משה. משה. משה תענה לי. אני מצטער על מה שאמרתי. סליח-" אני לא מצליח להשלים את המילה. היא נתקעת בגרוני יחד עם הדמעות. אני מביט בפניו, הדבר השלם היחיד שאיכשהו נותר בו. הם ריקים. ריקים לגמרי. עיניים פקוחות. פה מתוח לקו הדק הרגיל שלו. גבות רפויות.

מת.

"שמישהו יזמין אמבולנס!" מישהו צועק מאחוריי.

"מה אמבולנס, מה? אתה לא רואה שהוא מת? הוא מת. מת! שמישהו יזמין חלקת קבר, אם כבר." המילים נבלעות בפי, נמהלות בדמעות המלוחות שמדביקות את שפתיי אחת לשנייה. "ושמישהו יזמין אחת גם לי."

הוא מקלל הרבה. הילד.