אני, עצמי ואנוכי 4.0

משפחת הדר

שלומות!

כאן אני לא צריכה הקדמות, אז נעבור ישר לנושא שעל הפרק -
פרט שלא הרבה יודעים עליי, הוא שאני אוהבת לספר סיפורים. לא מדהימה בזה, אבל אוהבת.
החביבים עליי ביותר - לספר ולהאזין - הם סיפורי צמחים.

נשאלת השאלה: מה הם סיפורי צמחים?
ותשובתי: סיפורי צמחים, או אגדות צמחים, הם סיפורים שנותנים לנו משמעות לשמות ותכונות בולטות של עצים, שיחים, פרחים וצמחים בכללי. רוב מי שמכירים אותם הם מדריכי טיולים וחובבי טבע אחרים ובתור אחת שגדלה במשפחה מהסוג הזה, אני מכירה לא מעט.
משהו כמובן השתרש, כי מדי פעם אני מוצאת את עצמי ממציאה סיפורים מהסוג הזה. להלן, האחרון מביניהם:

משפחת הדר

לפני שנים רבות, עוד לפני קום המדינה, חיה לה בארץ משפחה.זו הייתה משפחה מיוחדת במינה, ושמה היה 'הדר'.היא כללה את שלוש האחיות: תפוז מנדרינה וקלמנטינה, אשר שיערן הלך לפניהן. צבעו הכתום-אדמדם הייחודי העסיק רבות ממכרותיהן בין אם מתוך הערצה או קנאה. כל אחת מהן הייתה בעלת אישיות יוצאת דופן.תפוז, הבכורה, הייתה מלאת ביטחון עצמי, לא פקפקה בעצמה וידעה לעמוד על שלה כשצריך. רבים המחזים שדחתה והתלוננו על יחסה המבלבל, כי לאחיותיה, תפוז נהגה ברגישות ובחום ואהבה אותן מאוד.קלמנטינה, הצעירה מבין השלוש, ניחנה במתיקות לאין קץ. בכל מקום אליו הגיעה שבתה את לבבות הנוכחים והקסימה את כולן בהשתובבות ילדותית.ומנדרינה, האמצעית, חלוקה הייתה באופיה בין בטחונה של תפוז והתום של קלמנטינה. היא נהגה באדיבות כלפי כולם אך לא היססה להביעה את דעתה ועל כן - רבים חיבבו אותה עד מאוד.אחריהן, או שמא לפניהן, הילכה לה פומלה. האם.פומלה הייתה אישה גדולה מהחיים, ולא רק בשל מידותיה היוצאות מגדר הרגיל. לכל מקום אליו הגיעה תפסה את תשומת ליבם של כלל הנוכחים. קולה החזק והכריזמה המופלאה יידעו אותה ברבים כאישה מכובדת ונערצת. לא סתם כונתה: "האם בעלת עור הפיל."שיערה הבלונדיני וחיבתה לבגדים מדמוי עור בצבעי לבן וצהוב לא גרעה מיראתם. פומלה הייתה, לכל הדעות, התגלמות ההוד וההדר.אלו היו בנות הדר הנחשבות, אך לא היחידות.
מדי שנה נהגה משפחת הדר המורחבת להתכנס בביתה של פומלה, ששכן במקום בו היום נמצאת נתניה.השלישייה תמיד שמחה לפגוש את בני דודתן האהובים; לימון וליים, אחרי ככלות הכל הם התגוררו במזרח הרחוק - על גבול ירדן!לימון, שירש את שיערו בכלל מפומלה, היה העוקצני מבין השניים. ההומור השנון שלו לעיתים חדר מעט עמוק מדי, ועל ההתנצלות היה אמון ליים החביב. אך שלא תתנו לזה לבלבל אתכן, ליים עצמו היה נבזה לא קטן. תחביבו העיקרי היה לטמון מלכודות בפינות נסתרות ולחכות בשקט בשקט לקורבן התמים.על התנהגותם הפרועה השתלטה לא אחרת מאשר אשכולית, אחותה הקטנה של פומלה והדודה האהובה על תפוז (וכנראה גם על היתר, כי הייתה היחידה). דמותה הגוצה תיזזה בין בר המשקאות לבין רחבת הריקודים בכל מקום אליו הגיעה לרבות המפגשים השנתיים, סמוקת לחיים ופטפטנית. היא נחשבה לרכלנים מספר אחת באיזור ולא פסחה על אף הזדמנות לדלות פרטים על השידוך החדש, מי בהריון ואיך קוראים לינוקא בן יומו.
כזאת הייתה משפחת הדר, מגוונת וססגונית ואהובה על כולם. כך היה שנים ועוד שנים, עד שיום אחד קרה אסון נורא.באחד המפגשים ההו כה מצופים של ההדרים, פרצה שריפה במטבח. בזמנו לא היו כבאיות במרחק שיחה ולא מטפים, ועד שהצליחו לכבות את האש, העשן לקח את כולם.משפחת הדר, הייתה ללא הייתה.זהו היה יום אבל כלל ארצי, איך ייתכן שההדרים, מכל האנשים, מצאו את מותם בכזו דרך מזעזעת?בסופו של דבר, מישהו היה צריך לקחת את העניינים לידיים, והמישהו הזה היה לא אחר מיואל פרי - חבר קרוב של המשפחה והניצול היחיד מהאסון.בחכמה, הלך וקרא את צוואה של פומלה, שכתמיד הייתה ערוכה לכל מצב. בצוואה גילה פרט מדהים.למרות היותם של ההדרים יהודים במוצאם, בצוואתה הביעה פומלה את רצונה שיקברו בנפרד. לא סתם נפרד, היא דרשה שהגופות ישרפו ושאת האפר יפזרו בכל רחבי הארץ.יואל פרי המזועזע והמשתאה כאחד, ידע שאין זו שאלה - הם יעשו כבקשתה.כך היה, ואפרם של בני משפחת הדר פוזר מצפון ועד מרכז, כי הדרום עוד היה מקום מסוכן.
כהוכחה לעוצמתה של המשפחה, בכל מקום בו פוזר האפר צמחו עצים. עצים ססגוניים וירוקי עד, שמילאו כל צהוב, אפור וחום צחיח בצבעים ובניחוחות עזים. ואם לא די בכך, הקשר שלהם היה כה חזק וקרוב שבמקום סוג אחד של עצים - זה של בן או בת המשפחה שאפרם נמצא שם - הופתעו התושבים לגלות עצים שונים!לדבריו של יואל פרי בספרו שיצא לאחר כמעט עשרים שנים: "הרבה משפחות הכרתי וגם לא מעט אישים חשובים, אך התמזל מזלי וזכיתי להיות חבר קרוב של המיוחדים והקסומים מכל - ההדרים."

אז, חברים וחברות, מעתה בכל פעם שתיתקלו בעץ הדר כזה או אחר; בחצר הבית, בפרדס או סתם כך באמצע השדה, זכרו את הסיפור שקראתם זה עתה - על משפחה מיוחדת במינה, משפחת הדר.

*****

מקווה שנהניתם!

מוזמנים ומוזמנות להפיץ את הסיפור ברבים ולהפוך אותו לחלק מהקבוצה הגדולה והמוכרת יותר, גם אם הוא לא בדיוק 'קלאסי'~

עכשיו לחפירה היותר חפירתית (כי מה שלמעלה הועתק כמעט לחלוטין מספר הקטעים שלי, שחשבתי שראוי שהסיפור יימצא גם בו): איך בכלל הגעתי להמציא את הדבר הטרגי אך החביב הזה?

סיפור נחמד - השבוע, במקום לשבת כל הזמן בבית האריזה ולמיין תמרים, יצאנו לשובר שגרה.

יצאנו לקטוף אשכוליות.

ערב לפני מצאתי את עצמי מספרת לשותפתי לחדר (הלא היא חברתי הטובה מהצבא) את האגדה על הרדוף הנחלים, לאחר שניהלנו שיחה פורה בנושא 'אם היית רוצחת סדרתית, איך היית עושה את זה?' (כןכן אנחנו כאלה אקסצנטריות ואפלות. נופ.) לאחר מכן סיפרתי גם את האחת על הקטלב, כי הן שתי האהובות עליי. לשתיהן סוף עצוב למדי, אבל זה חלק מהעניין (וזה גם מה שטענתי לאמא שלי שלשום, אחרי ששלחתי לה את הסיפור והיא נעצבה מאוד מהסיום הרע והציעה שאנסה לכתוב אחד יותר אופטימי, מה שאעשה. מתישהו.)

בכל מקרה, לעניינינו - בבוקר שאחרי ערב הסיפורים, נסענו לפרדס האשכוליות של המשפחה אצלה אנחנו עובדות. באמצע יום העבודה החלטתי לאתגר את חברותיי לקטיף וביקשתי שימציאו סיפור על מוצא האשכוליות (ליתר דיוק אתגרתי את שותפתי לחדר, ואז השנייה שעובדת איתנו הצטרפה והעברתי את המשימה גם אליה.) הן לא עשו את זה, אז מפה לשם מצאתי את עצמי על עץ, מפטפטת ומברברת על תולדותיה של משפחת הדר. שהיא לא אחרת ממשפחת פירות ההדר, לתוהים.

באותו ערב העייפות הייתה פיזית ולא מנטלית. שינוי מרענן לשבועות האחרונים, בהם המוח שלי התרוקן לחלוטין מכל יכולת חשיבה אחרי תשע שעות של מיון תמרים. עייפות פיזית, כמעט בכל נסיבות, עייפה מבחינתי על עייפות מנטלית. ככה אני מרגישה שבאמת באמת עשיתי משהו ולא רק את התשישות המחשבתית (שלרוב משפיעה עליי הרבה יותר). מצד שני, באותתו יום הלכנו לישון מאוד מוקדם, אז את הסיפור העליתי לכתב רק למחרת. ליטשתי אותו תוך כדי עד שהגעתי לתוצר הסופי ובסך הכל אני מרוצה.

זה הסיפור שמאחורי הסיפור. אני אוהבת לעבוד שם, באמת. התאילנדים מצחיקים אותנו (מנסות ללמוד קצת תוך כדי, לדוגמא: "שמש" בתאית אומרים "דאט-לון" בלי המקף באמת אבל יותר קל לי להבין את זה ככה.) ואנחנו מצחיקות אותם. ממיינות תמרים עד הליטרלי מוות מוחי והולכות לישון בעשר (או באחת עשרה, תלוי ברצון הקיים או לא קיים שלי להתעורר פעם בשעה בלילה.) מבשלות לעצמנו ארוחות שמספיקות ליומיים ואוכלות ארוחת צהריים בתשע בבוקר. מתחרדנות בשמש כשהיא מחליטה לצאת וכשלא, נשארות להתחבא במכולת מחסן המחוממת שהוסבה לחדר ההתארגנות שלנו. לפני יומיים הצלחתי לעקם מגב. יאפ. המוט שלו נתקע במסוע ההפוך היורד ועד שהצלחתי לחלץ אותו משם הוא כבר כופף לו. וול, לפחות לא נשבר~

זה היה תקציר נמרץ של שלושת השבועות האחרונים, איך עברה עליכן התקופה הזאת?

~סופש נפלא שיהיה לכולנו~

יש לי מלאמלא ברונו מארס בספוטי כרגע כי הייתי במוד לשיר העצלנים ומשם זה כבר רץ :)