אני, עצמי ואנוכי 4.0

קצר מהרגיל

אבל הכרחי.

אחרי שלושה ימים מפרכים בהם אמא שלי הרימה את כל הבית על הרגליים לקראת אירוח של חבריה לעבודה לארוחה גרוזינית מפוארת, הם הלכו. הכלים נוקו. כולנו ברחנו וחזרנו מאוחר וכמובן שהכל היה נהדר~

סוף סוף סיימתי לצפות בסדרה אחרי ששלושה ימים אני מנסה לסיים את הפרק האחרון וכל פעם נרדמת:

חמישי - ישנתי על הספה בסלון והייתי כל כך עייפה אחרי כל מה שעשינו שבקושי הצלחתי להשאיר את העיניים פקוחות.
שישי - ישנתי במיטתי אחרי שלילה קודם ישנתי בסלון ועל כן לא באמת ישנתי ושוב, הגעתי עד החצי עד שנטרקתי על הבובה וחרפתי עד עשר וחצי (לא מספיק.)
שבת - בשעה טובה ומוצלחת חזרנו הבייתה, אמא עלתה לישון ואבא התהפנט לטלפון, אז ניצלתי את ההזדמנות לצפות בחצי שעה האחרונה של הפרק ללא סכנת הירדמות!

איזו סדרה כיפית. הזכירה לי את סברי מרנן רק של זוגות. סיטקום דוקו-ריאליטי אבל לא באמת. הזוגות היו מעולים, הראשיים והפחות (וטוב שכך כי השניים האלה שהחליטו להתנסות בחיים משותפים לפני החתונה עלו לי על העצבים ותודה רבה וברוך שפטרו מכם בסוף כי הבחורה צריכה לצאת עם רובוט ולבחור מגיע הרבה יותר והייייייי הוא ואדון משכיר נהיו בסטיז! סליחה. ספוילרים.)

בכל מקרהההה את השלושה האחרים ממש אהבתי. איך שהם התמודדו עם אתגרים יומיומיים ומאוד 'רגילים' של זוגיות אבל הוצגו באופן כזה שאיכשהו מאוד עניין אותי וחיבר אותי אליהם. זה היה מגניב ומפתיע ברמת המשחק, כי אם היו אומרים לי שזה דוקומנטרי הייתי מאמינה. המשחק היה כל כך טוב.

סיבות שוויתרתי על ספר ההמלצות-סקירות: אני לא יודעת לסקור. אני יודעת להמליץ, לא להתחיל לעבור עכשיו נושא נושא, פסקול ומשחק ותמות מרכזיות ולפרט עליהם בתואנה שאני ממליצה פה על משהו. לא. אם אהבתי אתלהב שאהבתי ואם לא אהבתי אתלונן על כל מה שלא היה בסדר עם כוכבית קטנה בצד של מה שכן היה. סקירה? של עלילה ששכחתי אחרי חמש דקות ודמויות שמלכתחילה לא טרחתי לזכור איך קוראים להן? לא תודה.

אבל זו הייתה אחלה סדרה. עומדת לחפש עוד כאלה כי מתברר שאני אוהבת את הסגנון~

שוב נגמרה לי הסוללה בטלפון. הפעם אני אפילו לא זוכרת איפה שמתי את המטען. כנראה בסלון ושכחתי ממנו. זו בעיה, אני נהיית כמו אמא שלי. לא טוב בכלל.

בנושא אחר, אני טובה בהרבה דברים. אני טובה בלהכין אורז, בלהעמיס מדיח, בלכתוב, בלהקשיב, בסידור של דברים וכולי, אבל יש דברים שאני לא טובה בהם.

אחד מהם זה לכבות את המזגן בסלון.

לא ברור העניין. עוד יותר לא ברור איך עברתי מקומות, התכופפתי, הרמתי את היד, התקרבתי, התרחקתי, נעמדתי מתחתיו, התנצלתי בפני החתול, התרחקתי שוב, כיוונתי מחדש ולא נכנעתי במשך חמש-שבע דקות עד שהמזגן הואיל ברוב טובו להיכבות.

אחותי עושה את זה בלחיצה אחת אגבית. לא ברור מה הוא רוצה ממני.

אגבבבב נכון אתמול כתבתי שאני רק מחכה לסופת רעמים שתגיע?

איך נהניתי. השמיים התפוצצו לי מחוץ לחלון ואני שכבתי ורק חיכיתי לבום הבא. הרעמים התרחקו מהר מדי :(

השבוע האחרון היה מלא בשיחות ומפגשים עם אנשים (שלוש שיחות ושני מפגשים לא כולל הסדנא.) ויש לציין שהותשתי. איך אנשים שורדים כל כך הרבה אינטרקציות חברתיות דרך קבע? נשגב מבינתי.

אבל קרה גם דבר נהדר, אחותי ואני ישבנו להמבורגר ואשכרה דיברנו. הבהרנו כל מיני דברים ונתנו ביטוי לרגשות הלא פתורים שלנו. מעניין כמה מזה באמת ילך איתי ואצליח לשנות ולשפר, כי אלה נושאים חשובים ואלה תגובות שכדאי לשים לב אליהן אז אני מקווה שאצליח.

מצד שני, חמודה, אם את עומדת לעשות לי בעיות עם הטיסה ליפן רק כי את מוכנה לטוס רק עם אל-על כשיש הפרש של מאתיים דולר ועשר שעות בין האפשרויות אני עומדת להשאיר אותך בארץ.

~לילה נפלא שיהיה לכולנו~

נ.ב: אנחנו מדברים על זה שג'וג'ו הייתה בת 13 בשיר הזה או שממשיכים על סדר היום כרגיל?