אני, עצמי ואנוכי 4.0

סוד כמוס לפרה ולסוס

מאחר שכבר מזמן אף אחד לא קורא את מה שנכתב בספר הזה, ומי שכן בהחלט לא מכיר אותי אישית ואין להם שום קשר לחיי, החלטתי להעלות כאן על הכתב סוד שלא יעלה על בדל שפתיי.

ייתכן שפיתחתי קראש על מישהו שבחיים לא יסתכל לכיוון שלי :)

שזה מעניין, כי אני לא בטוחה איך קראש אמור להרגיש.

הסיטואציה היא כזאת:

אנחנו יחד במילואים. הוא איש ממש מקסים והלוואי שהייתי אדם שיודע לנהל שיחה נורמלית ואשכרה להחזיק אחת למשך יותר משתי דקות.

אבל אני לא, אז אנחנו רק מדברים כמה משפטים מדי פעם (הם מתרבים אם זה משחק שש-בש, כי ככה יש לי תירוץ לדבר ואני לא נאלמת דום כמו החרדתית-חברתית שאני.) ואוכלים כשאוכלים וצוחקים כשאפשר.

וגם, ואלה התסמינים שאני יודעת שיש לקראש

העיניים שלי נוטות לעקוב אחריו. הוא באמת ובתמים מסקרן אותי בתור אדם (זה גם תסמין סותר, כי רוב הפעמים שחשבתי שהיה לי קראש בסוף התברר שהאדם פשוט סקרן אותי ותו לא.) אני מוצאת אותו מאוד מרשים (ואז גיליתי שאנחנו באותו גובה/אני יותר גבוהה ממנו. לנצח אהיה בתסביכים על אנשים שיש להם וייב גבוה ואז מתבררים בגובה ממוצע או אפילו נמוכים.) עדיין מרשים tho.

הוא באמת איש מקסים.

הוא גם מבוגר ממני בכמעט עשור, שזו הייתה תגלית לא צפויה בעליל (הייתי בטוחה שהוא בן 29. מתברר שזה 32) ולא בנסיבות טובות.

ובסך הכול המוח שלי בתסביכים כרגע.

כי זו הרגשה מאוד מוזרה, להסתקרן לגבי מישהו בלי סיבה אמתית (כאילו, סקרנות זו סיבה, אני מניחה, אבל אני לא בטוחה מאיפה היא מגיעה ועל כן - הדברים הנ"ל.) ואני בעיקר תוהה מה לעשות עם התהייה הזאת כרגע.

לפעמים אני שונאת איך שהמוח שלי עובד. תשעים אחוז מהזמן הוא לא מבין לוגיקה אבל דווקא בקטעים האלה הוא תופס פיקוד ותוקע אותי בלופ.

באמת ובתמים לא חושבת שהיה לי קראש על מישהו - אף אחד - לפני המילואים. או שהכחשתי את זה ממש ממש טוב. אז אפשר לומר שאני מבולבלת.

בכל מקרה, כמו שציינתי בהתחלה, זה לא עומד לעלות על בדל שפתיי כי א. אני לא בטוחה בכלל מה זה ובאותה מידה שאני מרגישה כרגע עכשיו אני יכולה לא להרגיש ככה עוד יומים.

ב. כן. הפרשי גילים מפריעים לי ותשע שנים זה קצת יותר מדי.

ג. שוב, כמו שכבר ציינתי, הוא לא יסתכל לכיוון שלי. (וגם זורק מדי פעם משפטים כמו: "כשבחורה שולחת שבע הודעות במכה זה בטוח לא משהו טוב." שהמ. יאפ. למה אתה אומר לי את זה? תרחיב. אני סקרנית.]

זהו.

זה באמת דבר טוב שהספר הזה מת. ככה אני יכולה לפרוק מה שאני רק רוצה בלי שאף אחד יקרא.

אגב, אם במקרה נתקלתם בספר הזה וספציפית בחלק הזה, אל תראו בדבריי בקשה להתעלמות. הרגישו חופשי להגיב, לצחוק עליי, להזדהות או לומר כל דבר אחר שעולה בראשכם. זה חלק מהכיף~

המילואים האלה שאבו כל כוח נפשי ומוטיבציה שחשבתי שהיו לי. לפעמים אני חושבת שהמוח שלי ממציא דברים רק כדי שיהיה לי משהו אחר להתעסק בו חוץ מכל הדברים הדפוקים שקורים וקרו ואמן שלא ימשיכו לקרות.

הנה שיר:

פאק יו ווטפאד למה כל פעם שיש שיר שאני ממש רוצה לדחוף לאנשים לגרון אתה טוען שהוא לא קיים?????????????????????????????? איך אני אמורה לכתוב ככה פרקים לפרויקט המלצות? הא? הא?????????????????????????? לעזאזל.

וולפ, קחו אותו לא בגרסה של הקליפ. למרות שאני ממש אוהבת את הקליפ -_-

ובנימה לא קשורה זו: מתתברר שהאלבום של dire straits שלקחתי לאבא שלי בזמנו זה דיסק הופעה. וזה מגניב. והוא עובד חלק למרות כל השריטות!