אני, עצמי ואנוכי 4.0

זרם תודעה

הנני כאן, שוב, אתמול לא הצלחתי לכתוב בכלל כי כל הבית היה בניקיונות (כולל המזרון שלי ועל כן - ישנתי(?) על הספה בסלון. למה סימן שאלה? כי השינה הייתה בסימן שאלה. נראה לי אני על שעתיים שינה מוצלחת.)

בכל מקרה, נראה לי אני בטראומה מהפרק האחרון של 'הדרן' שכתבתי, כי אני ל מסוגלת להסתכל לגיא בעיניים. קשה לי, עשיתי לו עוול ולמרות שאני יודעת שזה יוביל למקומות טובים קשה להתעלם מהעובדה שכרגע שנינו בטראומה ונועה צריכה לשאת בתוצאות.

היום באמת תכננתי לכתוב. זה אפילו לא עניין של תכנון כי כל הקטע זה להפוך את הכתיבה להרגל יומיומי, אבל נגיד 'תכננתי' כי זה היה מעבר להקלדה במחשב (דבר שאני פשוט לא אוהבת לעשות משום מה. מרגישה כאילו האור הכחול חוסם כל שבב יצירתיות במוח המסכן שלי.) תכננתי לצאת לטייל ולכתוב על הספסל הקבוע שלי בשביל, הבאתי מחברת ותיק ועוד מחברת ואספתי פקאנים בדרך, ואז הגעתי למקום, הוצאתי כל מה שאני צריכה ומה אני מגלה?

שכחתי את העט בתיק השני.

אני לא יכולה לכתוב עם מרקר, יש גבול.

לפחות היה ספר לריכוך המכה. והפקאנים שגנבתי לעורבים (התנצלתי בפניהם בדרך חזור כשראיתי התגודדות על אחד העצים.)

אגב עץ עם הרבה עורבים עליו, נתקפתי נוסטלגיה לקטע קצר  (קשה לי אפילו להגדיר אותו סיפור) שכתבתי לפני שנים, בשם 'עץ העורבים'. גם אז פתאום נתקלתי בעץ מלא עורבים שעמדו וקראו אחד לשני במרץ. בזמנו התחלתי לחקור ביתר שאת על עורבים והם הפכו לאחת הציפורים החביבות עליי (בקטע מחקרי ומידעי, לא בטע של 'בואו נגדל עורב מחמד'.) אז היה מפתיע להיתקל שוב באותו מחזה.

גם נזכרתי כמה אני אוהבת לכתוב סיפורים/קטעים קצרים, כאלה שלא דורשים התחייבות להמשך. מתחילים ונגמרים. לפעמים הכתיבה שלהם קולחת ולפעמים אני מרגישה מוצפת ומושכת את עצמי בחבל עם כל מילה שיוצאת, אבל התוצאה לרוב מספקת עד מאוד. איזור הנוחות שלי הוא סיפורם מתמשכים. אני לא טובה בסופים, אני אוהבת לפרט עוד ועוד ולהפוך את המקרה הכי קטן לאירוע רב משמעות גם אם באמת, אין מה לספר, אז כתיבת סיפורים קצרים היא אתגר טוב שאני צריכה לחזור אליו.

רק שיהיה ברור עד כמה אני פריקית עריכה - אני עורכת את עצמי בזמן כתיבת חלק זה.

היה לי משהו ממש קריטי (לא באמת) לכתוב פה ולגמרי שכחתי מה זה היה עכשיו, לעזאזל. בלי קשר, שקלתי לנצל את 500 המילים היומיות שלא כתבתי לכתיבת המלצה חדשה בפרויקט ההמלצות, אבל כל המלצה כזאת לוקח לי שעתיים+ לכתוב ואין לי באמת כוח להתחיל לחקור על להקה כרגע. אני עושה את זה כשבא לי ואני בשוונג ואיזה מישהו או מישהם תפסו את תשומת ליבי ברמה כזו שאין לי בעיה לקרוא ריאיונות ולצפות בסרטונים שלהם במשך כמה שעות טובות תוך כתיבת המלצה עליהם בסופו של דבר~

גם ביטלתי את הכרטיס שלי של הבנק. סתם הוצאה מיותרת כשיש לי עכשיו מועדון 'בהצדעה' שאין עליו עמלות בכלל וזה לא שאני משלמת יותר מדי בכרטיס אשראי ממילא.

הזמנתי אלבום של קנשי יונזו ואני עומדת להיות על קוצים עד שהוא יגיע (גם הבטחתי לעצמי - ממש הרגע - שלא אגיע לחנות עד שיודיעו לי שהאלבום הגיע, ואז כבר אקנה עוד כמה דברים, אחרת אקנה כפול. ולא שאין לי כסף להוציא על זה, אני פשוט חושבת ששני מוצרים פר ביקור זה ממש מספיק.)
החלק המבאס הוא ששאלתי אותם לגבי שני אלבומים והם מצאו רק את של קנשי :( (זה מה שקורה כשאת חובבת רוק ואינדי קוריאני והם מוציאים רק כמות מוגבלת של אלבומים כל פעם אז אם מחפשים אותם שנה אחרי אי אפשר למצוא כבר כלום.) סה באסה.

היה לי את הפלייליסט הכי טוב שאפשר לבקש בערך, כשמדובר ברדיו-שיר של ספוטיפיי (הוא עוקב אחרי. ההוכחה הכי טובה לכך היא ששמתי רדיו לאותו שיר דרכי ודרך אחותי ולכל אחת היו שם שירים שונים.) היה לי כל כך כיף. אין על סנטנה. אין על כל מה שמגיע עם סנטנה (למרות שהפעם זה היה מצחיק, הרבה שנות השישים והשמונים בלי קשר לחיים. כאילו, היה deep purple ואחר כך cream ואז סנטנה ואת פתאום צץ לני קרביץ. וואלה אני בעד.)

פעם ראשונה ששמעתי את Lady Writer - Dire Straits  

ואמנם ידעתי את זה כבר לפני, אבל הקול והנגינה של מארק קנופלר כל כך מזוהים איתו שבלתי אפשרי להתבלבל.

ואז שמעתי את when a blind man cries - deep purple 

והבנתי ששיברון לב בא בכל מיני צורות, והשיר הזה הוא אחת מהן.

ואז היה עוד אחד שאני לא זוכרת איך קוראים לו (ventura highway? לא זוכרת) אבל אני כן זוכרת שהייתה בו שורה שהלכה ככה: "תזכור, ג'ו, אתה תמיד יכול לשנות את השם שלך." ולא יודעת למה אבל היא ממש נגעה לי. אני קצת רגשנית כשזה מגיע לשירים מהזמן הזה.

כל פעם מחדש אני חושבת לעצמי: "וואי, חמש מאות מילים זה המון." ואז מתחילה לברבר כאן ופתאום בום! שבע מאות שלושים וחמש.

מאוד תמוהה.

ולמה לא אמרו בתחזית שעומד לרדת גשם? או שאמרו ואני פשוט לא על זה כי בשבוע האחרון בקושי ישבתי מול טלוויזיה (לא שבדרך כלל אני כן. מדכא מדי. מעדיפה להקרין פרקים מהטלפון. אפילו לחפש מה לצפות בנטפליקס אין לי כוח.) אולי זה מפריע לי כי החלון פתוח והרעמים מתחזקים מרעם לרעם (הלוואי נחזור ללילה ההוא שכל רעם נשמע כאילו השמיים נשברים. חוץ מהכלבה שנדדה בין חדר לחדר ולא נתנה לאף אחד לישון היה מדהים. רעמים זו תרפיה.)

זה לא ששמתי לעצמי מטרה להגיע לאלף מילים, אבל אני מתחילה את היצר התחרותי מתחיל לבצבץ ועל כן אומר לכם להתראות, כי אין לי באמת על מה עוד לכתוב (כלומר, יש לי, הרבה, אבל צריך להשאיר קצת טעם של עוד, לא? ויש לי פרק וחצי אחרונים של the lover לראות ואני סקרנית עד כלות לדעת מה יקרה עם כולםםםם)

~לילה טוב~

מוזמנים גם לשתף משהו רנדומלי מחייכם בזמן האחרון~ (רק מוזמנים, כדי שלא ארגיש שאני היחידה שחופרת :)