בבמה מאולתרת.
אין לי שמץ של מושג.
בהתחלה התכנון היה שחצי יהיה על ההתפתחות שלהם כשהם עוד בתיכון ואז שבר נוראי ואז בום! נפגשים שוב אחרי הצבא וסוגרים מעגל (איכשהו) בחצי השני.
עכשיו אני כבר לא בטוחה. שוקלת להתמיד בתקופת התיכון ולסיים כשהם מסיימים/מתגייסים/נפרדים בכל דרך אחרת או שלא וממשיכים עם זה תוך כדי. לא יודעת, אבל משהו בסגנון.
מצד שני, התכנון הראשוני עדיין קורץ לי ואני אוהבת אותו כי יש לי הרבה רעיונות שם.
אבל גם האפשרות השנייה לא רעה ודורשת ממני פחות המצאות ותחכום (אני אמנם חיילת, אבל יש גבול לידע שלי וממש אין לי כוח להתחיל לתחקר אנשים) + גם בה יש לי כמה רעיונות.
אז אין לי מושג, ואני אוהבת את שתי האפשרויות, ואין לי מושג, והכתיבה של הסיפור הזה עומדת להימשך ש נ י ם.
היא כבר נמשכת שנים. בהפסקות. אני רוצה לסיים אותו לשם הסיום וכדי לדעת לאן. לעזאזל. הם עומדים לקחת אותי.
קשה לי. ביי.
והתחלתי לכתוב את פרקי השבר, אז עכשיו גם כואב לי ועצוב לי ואני רוצה לחבק את מיכאל ולא לשחרר לעולם. ואת גיא גם, אבל מסיבה אחרת (וגם כי הוא האחד שצריך לסבול את מיכאל וזו חתיכת מחויבות).
~הפסקתי נגמרה~
אין שיר כי אני מהטלפון וזה זוועה כאן -_-
YOU ARE READING
אני, עצמי ואנוכי 4.0
Randomנגמרו לי החיות, אז קבלו פרפר (אני צילמתי)~ יש לנו עולם, יש לנו מדינה, יש לנו עיר, יש לנו אנשים, ואז יש קיבוץ במקום הכי חם בארץ וילדה אחת קצת משוגעת שהחליטה ללכת לעבוד בו בחקלאות. אבל זה יהיה רק חלק קטן מכל הספר, אחרי הכל איש לא יודע מה צופן לו העתיד...
