אני, עצמי ואנוכי 4.0

חוויותי מאתמול בערב~

מה היה אתמול בערב?
חתונה של המפקד (הנגד) שלי :)

הוא לא הזמין הרבה אנשים בכלל, אבל ביניהם היו חברי לאופטיקה ואני, שהרגשנו מחויבים להגיע אם נכללו במאתיים המוזמנים הסופיים (וגם כי זו יום מאוד מרגש בשבילו).

רציתי להאמין, כשיצאנו, שיהיה טוב מנבר לאוכל הטעים בוודאות. זה התחיל טוב, בקבלת הפנים. הסתובבנו עם עצמנו ועם הקצין שלנו (כן, אני יודעת שלחלקכם זה מאוד מאוד מוזר, כי דיסטנס וכו. זה היה מוזר בהתחלה ואז כבר לא) ודיברנו או סתם אמרנו שלום לכל מיני אנשים שהם הכירו (ולפעמים גם אני הכרתי. גרועה בפרצופים ביותר).

הטקס היה מקסים. באמת מקסים. הוא כל כך התרגש בחלק של הקראת הנדרים וראו עליו ושמעו את זה. הוא התרגש כל הערב, אבל שם נראה לי שהכי. גם אם זו לא בדיוק חתונה, אלא אירוע, כי הם נרשמו כידועים בציבור ולא דרך הרבנות, זה עדיין מרגש כי זו התחלה של פרק חדש בחיים. בכל מקרה, היה באמת נהדר לראות אותם. הוא אפילו שבר כוס!

אחר כך היו כמה דקות מביכות, כשגילינו שאנחנו מאוד לבד בשולחו למעט כמה אנשי צבא שבהחלט לא הכרנו. כולם היו בשולחן השני ואנחנו פשוט ישבנו מולם והיינו כזה: "הא, מביך." כי זו הייתה ממש מראה לחלק הלא קשור של ההגעה שלנו בתור חיילים בסדיר כשכל השאר השאר היו קצינים, נגדים או הקודמים לנו בתפקיד.
אחרי עשר דקות זה עבר, כי פשוט שקענו בשיחה והבנו שפחות אנשים=יותר אוכל סוווווווו יאפ

ואז התחילו הריקודים, אז ברחתי החוצה וקצת נטשתי אותו. אחרי איזה דקה הרגשתי לא נעים אז חזרתי אבל הוא בדיוק יצא אז ניחא. זה היה החלק בחתונות שלרוב אני בורחת בו לפינה שקטה ואו בטלפון או מדברת עם בני משפחה או סתם יושבת, אבל כאן לא ממש הייתה לי האפשרות, כי המקום היה דיי קטן ולא היו לי בני משפחה לדבר איתם וההוא שאיתי לא רצה להשאיר אותי לבד וגרר אותי איתו לכל מיני שיחות (שהתבררו כפחות מעיקות מהמצופה).

סיימתי את הערב, במפתיע מאוד, על 70% סוללה. זה אומר שבקושי הייתי בטלפון בזמן הזה. זה אומר שהייתי עם אנשים וממש דיברתי איתם.

ציפיתי מעצמי שגם עכשיו אמצא איזו פינה שקטה ואהיה בטלפון כדי להימנע משיחות ומפגשים מביכים, בעיקר כשבן השיחה היחיד שלי (לדעתי השגויה) הוא חברי לסדיר, אבל שוב, לא הייתה אחת.

בפועל, הוא מאוד עזר לי. מטבעו, הוא אחד כזה שמפתח שיח ומדבר עם כולם ובסך הכל ההיפך הגמור ממני, אז הוא גרר אותי לכח מיני אנשים ומוקדים (נגדים אחרים, מי שהיו לפנינו והשתחררו לפני שנה וכולי) ואמנם לא שילב אותי בשיחה בכוח (תודה רבה לך), אבל כן הרגשתי יחסית בנוח רק לעמוד שם ולצחוק או להעיר מהצד או סתם כלום וזה לא קורה הרבה.

בכנות, פשוט היה כיף. קצת מוזר בהתחלה לראות את כל אנשי המקצוע אצלנו על אזרחי ומשתכרים וחוגגים (במיוחד את אחראי הנשקייה הקודם, שבהחלט נראה מבושם למדי ובילה לא מעט זמן על הרחבה ובחוץ בא אליי ואמר: "גם את, שמעת? אם מתישהו, משום מה, איכשהו, את חושבת על קבע, תתקשרי אלי. אני אוריד אותך מזה." עצה שלצערי לא תקפה לגביו, כי בעצמו החליט להמשיך). היו שיחות טובות ומעניינות ואוכל טעים עד מאוד והמפקד של כל כך התרגש והיה מקסים לראות את זה.

אה אבל כמובן, בשלב מסוים אכן מצאתי את הפינה שלי, פשוט לא עמדתי בה לבד.
ליד המעקה, בחלק החיצוני האחורי, הייתה רוח עילית מטורפת. לקחתי לשם את הקצין שלי כשראיתי שגם הוא מסתובב קצת בחוסר מעש ואמרתי לו: "תישען על הגדר, יש רוח מדהימה." והוא אכן נשען ובהחלט הופתע מהעוצמה.

בסוף רק חיכינו שאנשים כבר יתחילו ללכת. שתבינו שכבר קיפלו את האולם, השולחנות והכול, והיחידים שנשארו היו כמה חברות של הכלה וכל השאר אנשי מקצוע של צה"ל, מבושמים או שיכורים או פיקחים שכבר מיצו את כל העניין, אבל לא הלכו כי היה להם לא נעים לעזוב או כי היה להם/הם היו טרמפ של אחרים.

חזרתי הבייתה לקראת אחת לפנות בוקר, כשיצאנו מהמקום אחרי חצות.

באמת שמחה שהגעתי~

~שיהיה לכולנו סופש נפלא~

איך עבר השבוע? תכניות מיוחדות לסופש?

המשפחה שלי צופה בטורניר טניס שמתקיים כרגע (נראה לי ווימבלדון אבל כנראה זה לא) ומעודדת את השחקנים הלא נכונים.