אני, עצמי ואנוכי 4.0

תל אביב וזה

הייתי שם בחמישי, כי חברה יצאה מוקדם הביתה ושאלה אם אני באה לאכול גלידה. מפה לשם חרשנו את מרכז העיר ברגל (המשימה - ללכת לאיבוד, הוכתרה כהצלחה חלקית).

התחלנו באניטה, שכידוע היא הגלידרייה הכי טובה בארץ. משם עברנו לבימה - עתה נתחיל במאורע לשמו החלק הזה נוצר:

אז ככה, בתל אביב יש כמה חנויות דיסקים חביבות. באמת חביבות. יש שתיים באיזור הסנטר ועוד שתיים שהגעתי אליהן לגמרי בטעות. אחת מהן היא 'התו השמיני', שכמו שאתם יכולים לנחש, נמצאת בבימה ומתמחה במוסיקה קלאסית. אממה, זה לא אומר שאין להם דברים אחרים.

לקחתי לשם את חברה שלי תוך שהייתי בטוחה באלף אחוז שהם יהיו סגורים כי קורונה וכי זה עסק מכובד וקטן וחמוד כזה. טוב, הם היו פתוחים. המוכר היה בטלפון כשנכנסנו, אז חיפשתי את מה שרציתי בעמדה שידעתי שהחדשים נמצאים בה תוך שהשתדלתי לא להיתקע יותר מדי (מקום  קטן). משלא מצאתי והוא סיים את שיחתו, שאלתי אם יש להם אלבומים שיצאו בחודשים האחרונים. הוא ענה שעד יוני כנראה יש, אז הבנתי שאת מה שאני מחפשת, שיצא לפני שלושה שבועות, כנראה אין. שאלתי בכל זאת, אם יש להם את האלבום החדש של nothing but thieves בהנחה שלא יהיה לו מושג על מה אני מדברת.
אבל! הוא ידע על מה אני מדברת, ולא רק זה - הוא נדהם שאני מכירה אותם. משם כבר שאלתי אותו לגבי כל מיני אלבומים אחרים שאני מחפשת והוא בעיקר תהה איפה מצאתי את ההרכבים האלה XD

לא היה שום דבר ממה שחיפשתי, אבל הוא המליץ לי על הרכב אינסטרומנטלי וכשאמרתי שאני לא מכירה הוא שם את הדיסק במערכת של החנות. זה היה מעולה. חוץ מזה הוא רשם את כל מה ששאלתי אותו ואמר שיזמין לי שניים מהם שהוא כנראה יצליח להשיג ועוד אחד אם ימצא מאיפה להזמין. החלטתי לקנות את הדיסק שהוא המליץ עליו והוא עשה לי הנחה של 20ש"ח. שזה וואו. באמת וואו. זו לחלוטין הפכה לחנות הדיסקים האהובה עלי. יקר, אמנם, אבל עדיף יקר עם מוכרים נחמדים מאשר זול עם מוכרים מתנשאים (כן, האוזן השלישית, אני מדברת עליכם).

הוא באמת היה ממש נחמד ואני שקעתי כל כך ברשימה שלי במודעות גמורה שאני תוקעת את חברה שלי בחנות למרות שאמרתי שנגיע ונצא תוך דקה. כשסוף סוף יצאנו התנצלתי והיא אמרה שזה בסדר כי ממש התלהבתי XD

ישבנו קצת ברחבה של הבימה. שני אנשים (רקדנים, ככל הנראה) פשוט הגיעו עם רמקול ועשו מופע לעצמם ולכל מי שעוד היה שם. זה היה נחמד מאוד. ישבנו לנו ודיברנו לנו עד שנמאס ורצינו כבר להמשיך ללכת. חיפשנו 'מקומות יפים בתל אביב' ופשוט שוטטנו לנו. היא חיפשה מפרט לגיטרה, אז הלכנו לדיזינגוף סנטר לבדוק אם החנות שם פתוחה. היא היתה סגורה. עברנו לאיזה חיקוי של מיניסו ונתקענו שם בערך חצי שעה אם לא יותר. אני חיפשתי בובות של חתולים. לא מצאתי.

הלאה - אין לי מושג איך זה קרה, אבל הצלחנו להגיע לים בסופו של דבר. לא לטיילת, לחוף. זה היה משעשע. נכנסנו בחלק דיי רגוע ושקט, לא היו הרבה אנשים והתהלכנו לנו לאורך רצועת החוף עד שהחלטנו לעלות חזרה למדרכה (יש לציין שבשלב הזה כבר חלצתי נעליים). אחרי שעלינו חזרה פתאום כל האווירה השתנתה. מלא אנשים חלפו על פנינו בריצה ועברנו ליד פארק כושר שהיה מפוצץ עד אפס מקום באנשים מתאמנים. מלא אנשים מתאמנים. זה מה שזה היה. אנשים. כושר. וזיעה. זה כמעט גרם לי להרגיש רע עם עצמי. אבל רק כמעט.

הסתובבנו לנו עוד קצת ואז החלטנו שמספיק והתחלנו להתקדם לכיוון מקום ההסעה חזור שלנו (בית של איזה קרוב משפחה רחוק שלה או משהו כזה). היה פיצוץ קטן בנושא המוסיקה, כמו שתמיד יש. אני צריכה באמת לזכור להפסיק להתעסק בזה איתה. הבדיחה - 'אם היא לא אוהבת את המוסיקה שאת שומעת - תשמיעי עד שהיא תאהב' לא תקפה אצלנו. בסוף לא שמענו מוסיקה.

בלה בלה בלה תיק כבד. בלה בלה בלה כואבות לי הרגליים. הגענו לבית. חיכינו למפתחות של הרכב. נכנסנו לרכב. איכשהו נסענו לעוד קרוב משפחה שגר בתל אביב ואכלנו אצלו ארוחת ערב. היה מאוד מוזר. העובדה שהוציאו לי ספר עלתה לשיח כי גם הבעלים הוציא ספר. הגעתי למסקנה שהם אנשים קצת הזויים. חכמים במיוחד, אבל הזויים. כי כל גאון צריך להיות משוגע במקצת.

ואז חזרנו הביתה. ואז יצאנו עם הכלבים למרות שבאמת כאבו לי הרגליים (ועדיין כואבות. הנעליים האלה לא נועדו להליכה מרובה).

דברים שגיליתי:

1. התו השמיני זו יופי של חנות.

2. גם אם הידקת את הכומתה למדים בסיכה, עדיין יש סיכוי שהיא תיפול בלי שתשימי לב.

3. בחוף של תל אביב יש מתקנים נחמדים.

4. אפשר לזהות האם האדם שהולך לידך תל אביבי או לא לפי ההתנהלות שלו במעבר חצייה.

5. אני אוהבת את דיזינגוף כשאין בו טריליון אנשים. הבעיה רק שכל העסקים סגורים גם, וזה קצת עצוב.

אני יכולה לחשוב על עוד, אבל אלה העיקריים~

~המשך לילה נפלא שיהיה לכולנו~

אין קשר. סתם מזכירה לעצמי לשמוע אותם