אני, עצמי ואנוכי 4.0

מצחיק

רציתי להתנצל שלא פרסמתי פרק של 'הדרן' אתמול כי לפני שלושה ימים המחשב שלי נכבה ולא נדלק, אבל מתברר שהמטען פשוט לא היה לגמרי בשקע.

בכל מקרה, שורה תחתונה היא שלא נגעתי במחשב שלושה ימים כי נכבתה לו הסוללה ולא היה לי כוח להטעין אותו, אז כתוצאה מכך לא פרסמתי פרק חדש של הדרן. אני מחכה שהוא ידלק עכשיו, יש לי כמה דברים לעשות עליו :/

זה בעיקרון מה שרציתי לכתוב, אבל ברשותכם אעשה לעצמי קצת שיימינג: לא כתבתי מילה אחת עלילתית במשך כל השבוע, שלא לדבר על חמש מאות כאלה ביום. באמת בושה. אין לי אף אחד להאשים בזה חוץ מאת עצמי ואת העובדה שאני בדיכאון טרום מילואים (כן, זה דבר.)

גם קופת החולים מעצבנת אותי. ליתר דיוק האפליקציה שלה שקבעה לי תור בלי לקבוע לי תור. והאחות ההיא שלא הסכימה להכניס אותי לבדיקת דם למרות שלא היה שם *אף אחד* והשעה עדיין לא הייתה תשע בבוקר. עצלנית.

אני באמת לא עושה כלום כל היום, שזה מזעזע בפני עצמו. כי אני מסוג האנשים שאם אין להם מה לעשות - הם לא יעשו. אין בי את היכולת הזאת לייצר לעצמי תעסוקה מאפס, אני צריכה משהו שיעשה את זה בשבילי ואז גם ינג'ס לי אשכרה לעשות את זה.

מאוד תלותי מצידי, אני יודעת. בעיה שצריך לעבוד עליה.

גם החלטתי בראש שאחרי המילואים האלה אני עפה מפה ללא יודעת כמה זמן, אבל החלטתי את זה גם במילואים הקודמים ותראו איפה אני היום.

יש דבר כזה דיכאון חורף?

גם נסתם לי האף. נחיר אחד. נכון במיגרנה שהראש כואב מוות ואז העין מתחילה לדמוע? אבל רק אחת. אז ככה, רק באף. התחילה לדמוע לי העין.

בנימה קצת יותר מעודדת - פיניתי מדף בספרייה.

לא. לא הוצאתי ספרים. זרקתי פחיות פאנטה (למרות שאבא טוען שכדאי לשמור כי יום יבוא והן יהיו שוות הרבה כסף, אבל זה בדיוק סגנון החשיבה שאני מנסה להיפטר ממנו כרגע ועל כן הפחיות עדיין בפח. אצלי בחדר. עד שמישהו יחליט להוציא אותן ממנו.) בכל מקרה, העליתי הכל מדף אחד למעלה ומכאן שהתפנה לי מדף :)

עכשיו יש לי מקום לספרים! עוד ספרים. צריכה למלא אותו.
מתברר שיש לי מספיק ספרים באנגלית למלא מדף, וחצי מהם עדיין לא קראתי. למה? כובע. כולם עדיין נראים לי מעניינים אבל ארוכים.

באמת שאין לי הרבה מה לומר. מן הסתם הבנתם ששם הפרק ציני בהחלט. יש מלא סיכומי שנה והדבר הכי מרשים שלי זה מעל מאתיים ימי מילואים וכמות לא סבירה של סדרות שסיימתי (וגם הליכה של 300 קילומטרים בפורטוגל-ספרד אבל מי זוכר.)

אבל מתברר שה 40 סדרות לערך שלי הן ככלום ושום דבר ויש אנשים משוגעים בעולם שמשלימים 80+ סדרות. בשנה.

לא הבנתי מתי בדיוק אתם ישנים? איך לא נמאס לכם? הסיבה שאני צופה בסדרות מארבע מדינות שונות היא כי כל פעם נמאס לי מאחת אחרת. לפעמים מכולן. ואני לא מסוגלת לצפות ביותר מחמישה פרקים באורך שעה רצוף. באמת יש בעולם הזה אנשים עם עיניים מפלדה.

ומשקפיים.

כמו שגם אני אצטרך במוקדם או במאוחר אם לא אתחיל להפחית זמן מסך.

קיים שיקול מסוים לא לחזור מחר הבייתה אחרי המפגש ולישון בהוסטל. סתם, מחשבה שעברה בי. קצת בא לי. כאילו, קצת לא בא לי להיות יותר בבית.

תראו מה זה, אנחנו בחמש מאות מילים. לפחות יום אחד עשיתי. עכשיו נשאר רק לכתוב שני מונולוגיה וסגנון חדש.

ואין לי כוח.

אני קרועה בין הרצון לסיים כבר את ג'ק וג'קר לבין להמשיך את ספוטלס לבין לנטוש את ספוטלס כי הפרק הראשון הזוי והוא כתוב קצת מוזר ולהתחיל ספר אחר לבין לחזור למשחק שגרם לי להטעין את הטלפון פעמיים רק היום אבל היי - הגעתי למומלצים!

דם יזע ודמעות.

~לילה נפלא שיהיה לכולנו~

נתראה מתישהו ☆