אני, עצמי ואנוכי 4.0

אני אדם פואטי?

שואלת ברצינות.

בזמן האחרון אני מרגישה שכל דבר שאני אומרת או כותבת או חושבת נראה פואטי, עמוק או מסוגנן בכל צורה שהי. זה מאוד מוזר, אני חייבת לומר. אין לי מושג מה קורה.

חוץ מזה - סיימתי את the sky is everywhere וזה ספר מדהים מדהים מדהים. אני מאוהבת בג'ו (כולם מאוהבים בג'ו) ואני לא בטוחה מה אני חושבת על לני. כאילו, עצב ויגון ואבל, אבל זה הפך אותה לבן אדם נוראי ולאו דווקא בצדק. באמת, הספר הזה מושתת על עצב, זה הזוי ונורא ומדהים בו זמנית. אני גם אוהבת את טובי. הוא חביב בסך הכל (תצטרכו לקרוא כדי להבין למה יש כאן 'בסך הכל').

וקראתי גם את קרבל, אחרי שנתיים או שלוש שהוא אצלי בספרייה ולא נגעתי בו.
וואו. אין לי מילים. באמת. פשוט וואו. כתיבה קצת פלצנית ומתנשאת להרגשתי, אבל זה התאים כי כולם שם היו מתנשאים ופלצנים בתכלס. שלוש פעמים ניסיתי לנחש מי זה לג'נד. שלוש פעמים טעיתי. יופי של ספר. פסיכולוגי ופנטסטי ורומנטי בדיוק במידה הנכונה (מידה גבוהה, שצריך אותה). ממש יכולתי לדמיין איך הכל נראה, התיאורים היו מדהימים לחלוטין, והדמויות - אנימאוהבתבחוליאן (וגיליתי שבאנגלית קוראים לו ג'וליאן. למה לעזאזל תרגמו את זה חוליאן? אין לי מושג). לג'נדדדדדדדדד טלה תישרפי חתיכת *&%$#$^$&*%&$

זהו.

עדיין במשבר זהות. לא סיימתי עם זה.

סיפור נחמד - כל פעם שאני מתחילה לדבר עם חברה שלי על משבר זהות שיש לי, היא ישר שואלת אם אני יוצרת מהארון. סליחה, חברתי היקרה, אבל אני לא חושבת שזה עומד לקרות בקרוב, אם בכלל. יש לך כבר ידיד הומו, תסתפקי בזה. רוב משברי הזהות שלי סובבים סביב מוסיקה (השניים הנוכחיים הם ההוא שבחלק הקודם והעובדה שאני חושדת שהלהקה האהובה עלי מתחילה להיות פחות אהובה עלי [כאילו, היא תמיד תהיה האהובה עלי כי אני כבר מכורה לשירים ולחברים ויש לי סלבריטי קראש על הגיטריסט כבר שנתיים, אבל בזמן האחרון אני הרבה יותר מתחברת לצמד דיג'ייז שהמוסיקה שלהם פשוט מדהימה ופוגעת בנפש המתוסבכת שלי בדיוק במקום] וזה מוזר ואין לי מושג איך להתמודד עם זה) וזה דיי מתסכל אותה.

הלוואי שמשבר הזהות היה יציאה מהארון. באמת. לא מתכוונת להעליב או להמעיט בערכו של אף אחד שיצא מהארון, ממש ממש לא, פשוט אם זה היה זה לפחות היה לי מושג על מה התסביך. עכשיו אני בתסביכים עם עצמי ואפילו לא יודעת למה, זה מתסכל ברמה מפחידה.

אה, חוץ מזה אני מרגישה שאנשים לא מתייחסים אלי כמעט בכלל בזמן האחרון, או שהם מתייחסים יותר מדי (כגון - משפחה). אני לא אדם שדורש הרבה יחס, אבל כשהוא לא קיים זה גורם לך לחשוב אם עשית משהו לא בסדר (תמיד אמרו לי שקשרים צריכים להיות הדדיים, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא פותחת שיחות תשעים אחוז מהזמן, אז או שאנשים התייאשו ממני או שהם לא מספיק רוצים להיות איתי בקשר בשביל לפתוח שיחה בעצמם). הייתי פותחת שיחות אם הייתי מסוגלת, אבל אני לא. אז אני לא. אני רק מנהלת עם עצמי שיחות של שעות ובונה חיים שלמים בתוך הראש שלי, אבל הם רק בראש שלי. במציאות אני לא מנהלת שיחות של שעות עם מי שאני רוצה לדבר איתו או מנצחת בויכוחים שאני לגמרי יכולה לנצח בהם או נפגשת עם חברים למרות שיש סגר - במציאות אני שוכבת במיטה, מלאת רחמים עצמיים כי אני עצלנית מדי וחסרת שאיפות, ולא עושה שום דבר כדי להשיג שום דבר כי אין שום דבר שאני מספיק רוצה להשיג כדי לעבוד קשה בשבילו.

זהו. נגמרה הפריקה היומית. דרך אגב, המחברת שלי בשנתיים וחצי האחרונות נגמרה אתמול. יש לי אחת חדשה ואפילו כתוב בה כבר משהו, אבל עדיין, זו הייתה פרידה קשה.

~עכשיו באמת זהו. קחו עוד שיר~