אני, עצמי ואנוכי 4.0

שיעורי בית

מעולם לא שמחתי כל כך לקבל שיעורי בית (בסדנה קוראים להם 'תרגילים מתגלגלים' ו'תרגילים שבועיים' אבל בואו, אלה  שיעורי בית, וזה נאמר בקטע הכי טוב שיש.

התחלתי סדנת כתיבה ואתמול היה המפגש הראשון. אחסוך מכם את הפרטים על תסביכי הרכבת הקלה של גוש דן שלי (עתידני משהו, לרגע הרגשתי שוב בספרד בדרך משדה התעופה למדריד.) ואת תסביכי 'האם אני בכלל בדרך למקום הנכון או שזה בירושלים כי יש שם בניין עם אותו שם בדיוק?' שלי, הלאיתי בזה מספיק חבר מהמילואים ועל פי חוסר התגובה שלו בעשרים השעות האחרונות אני מניחה שגם לו נמאס ממני.

בכל מקרה, לא טעיתי במקום, רק שכחתי לתקף את הרב-קו בחזור (מה אני אעשה. פעם ראשונה. לא מצאתי.) והשומר העביר אותי (ולא שם לב שאני עם הכרטיס של אמא שלי.)

בכל מקרה, סדנת כתיבה. עם סופר שאני אוהבת. אנחנו לא קבוצה גדולה, שמונה משתתפים סך הכל לא כולל הוא, וזה נחמד כי ההרגשה היא שיש מקום לדבר ולהקשיב ו"לגנוב" רעיונות (כמו שהוא אמר, וכמו שעשו לי כבר אתמול כי לשם שינוי מצאתי את המילים.) אתמול היה המפגש הראשון, מפגש פתיחה, לא קרה יותר מדי אבל מספיק כדי להתרשם לטובה ולצחוק קצת כי אני בהחלט רואה אותנו מתקדמים לכל מיני מקומות משם.

זו לא סדנה שכותבים בה, לפחות לא הרבה. זו סדנה שבעיקר מתבחבשים בה על מפעל הנקניקיות שנקרא "כתיבה" ולומדים לאהוב או לשנוא אותו בהתאם (אני נשמעת פילוסופית? זה בדיוק הדימוי שהוא נתן.) ובעיקר לומדים להכיר אותו, את השלבים, את החשיבה ואת הדרך להעביר את המילים מפנים לחוץ בצורה הטובה ביותר לדעתי (או לקהל, תלוי במי מדובר.) ואני לגמרי בעד.

אבל, כמובן שיש שיעורי בית, והם מן הסתם חלק חשוב. אחרי שדיברנו על מי אנחנו ולמה אנחנו כותבים ומה אנחנו כותבים ומה הופך סיפור לטוב והאם חייב להיות לסיפור מסר או שגם בידור בלבד מספיק וכל הקלישאות הנהדרות הללו (אני לא צינית. אלה שאלות נפלאות והיה מרתק לשמוע את התשובות של כולם ותובנות שיצאו מהן.) עברנו לתרגילים ('שיעורי בית').

יש שניים שהם כל הזמן עד סוף הסדנא ואחד מהם הוא לכתוב 500 מילים ביום. כל יום.

ואוי אבוי לי אם אצליח אהיה כל כך גאה בעצמי. אחת הסיבות שבכלל נרשמתי לסדנה הזו (מעבר לעובדה שזה הסופר האהוב עליי, וכבר ביטלתי את הסיבה הזו כי הוא בעצמו אמר שכולנו כאן כדי לחלוק ולשאוב ידע וביקש שנסיר כותרות או כובעים כלשהם.) היא שאני אדם של מסגרות. אם אין לי מסגרת, משהו שמחייב אותי לעשייה, אני לא אעשה. אם יש לי מסגרת, יש לי תחושת מחויבות. מתחושת מחויבות (מצפון, אם תרצו) מגיעות תוצאות, חיוביות רוב הזמן. אני עומדת לתעל את המצפון הזה לכתיבה, כי זה הבסיס שלו וכי אני צריכה.

תרגיל אחר הוא לכתוב קטע מסוים שהוא נתן (יש לנו דיסקורד. קבוצות הדיסקורד שלי מתרבות בהדרגה. אוי.) בסגנון אחר מתוך רשימה. אני אפילו לא בטוחה שאפשר לקרוא לה רשימת סגנונות, כי יש בה מגוון ענק של אפשרויות ורובן הן לא פנטזיה, אימה, מתח וכו' אלא טון כעוס, בציניות, ארמית (מה??), לא לינארי ועוד. שזה מהההההזה מגניב! (לא שאני עומדת ללמוד ארמית בשביל זה. יש שם רוב דתי שיבחר באפשרות הזו. אני יודעת לקרוא ארמית. סה טו.)

ואז יש תרגילים שבועיים, שנקבל כל שבוע. אז אני צריכה לכתוב סיפור על אירוע שקרה לי השבוע כסיפור של ממש ולא כמו שעשיתי פה (למרות שיש לציין שכל מה שאני כותבת יוצא בצורה סיפורית, אבל אתם מבינים למה התכוונתי~) סיפור של ממש, עם התחלה, אמצע וסוף. כבר יש לי רעיון, אבל אני תוהה אם לא עדיף לראות איך השבוע הקרוב יתגלגל ואז לבחור (למרות שזה אירוע נהדר שדווקא נראה לי יהיה כיף לכתוב כסיפור, אז אולי בסוף אבחר בו בכל מקרה.)

אני צריכה לכתוב גם את תחילת הסיפור היחיד שאכתוב בחיי.

מה?

כן.

לא יודעת. אין לי שום פריקינג מושג איך לעשות את זה. מה לעשות מזה ומה זה בכלל אומר, אבל אחצה את הגשר כשאגיע לשם.

אלו עומדים להיות אחד עשר השבועות הקרובים, הידד! עומד להיות לי קפוא. אני עומדת לחזור הביתה בחצות כל פעם כמעט בוודאות. 

אלו היו חמש מאות המילים שלי להיום, שש מאות ליתר דיוק (and counting) אבל התכנון הוא שהרוב המוחלט שלהן בהמשך יצא על 'הדרן', כי אם כבר מחויבות אז שתהיה גם התקדמות, הלא כן?

ברקע מתנגן אלבום האוסף 'הנשים הגדולות של המוסיקה (laydies first) ספציפית כרגע השיר שנמצא למעלה ואצרף גם כאן:

~המשך יום נפלא שיהיה לכולנו~