כן. לא בטוחה כמה אני רוצה לכתוב את זה ועל זה, אבל זה חשוב ואם לא עכשיו אני לא אעשה את זה אז~
וול, משני בצהריים עד אתמול בערב היינו המצפה בשובר שגרה. מה זה שובר שגרה? זה פשוט כמה ימים של כיף שהמצפה לא עובד או שומר בהם ופשוט יוצא קצת מהשגרה של השנה ונוסע לאנשהו.
את שלנו הוחלט להעביר בצפון. כאילו, צפון צפוני שכזה. רמת הגולן והסביבה. יום שני בבוקר עבדנו, חלק באגסים אי שם בקדמת צבי וחלק (אני בתוכו) באריזת מנגו (שאולי כבר תיארתי מה היה שם ואולי לא כי אני לא זוכרת). אז בתור השלוש שעבדו קרוב למצפה, חזרנו כדי להתארגן ולא יצאנו ישר מדם כי זה סתם לא נוח עם כל הציוד והפריסה וזה.
ארבע.
שעות.
בדרכים.
לעזאזל.
זה היה מייגע. לטבריה ומשם קרית שמונה וקרית שמונה לאיזו תחנה ומאיזו תחנה למתחם קניות ליד אתר נופש של נחל שניר שאיפשהו באיזור שאר המצפה התיישב לו ואנחנו היינו אמורות להבין את המיקום דרך הווטסאפ. לפחות הגענו בסוף.
הייתי באווירה עצמית ממש עייפה וחסרת כל כוח או יכולת נפשית לבני אדם, אז למרות העובדה שלא היה שום סיכוי שאמצא מקום להטעין בו את הטלפון ביומיים הקרובים הייתי בו רוב הזמן במקום להיות עם הבנות. גם הייתה חתיכת הפקת יום הולדת לאחת מהן כי היא חגגה 20 בדיוק וכל כך לא היה לי כוח לזה והרגשתי האדם הכי צבוע ביקום כי פשוט חייכתי אליה כל הזמן והן שרו שירי יום הולדת כל כך הרבה פעמים ששמעתי את עצמי ולא הצלחתי לסבול את הצליל של הקול של כולן ואז המשפחה שלה באה ופתחה שולחן עם מלא קינוחים ואני התקרבתי רק בשביל הקינוחים ואז לא יכולתי לצאת ואז היה איזה משהו שאלה שעבדו באגסים הכינו וזה באמת היה חמוד והכל ורעיון ממש מקורי ומצחיק בלהט הרגע אבל אחר כך זה נגמר והרגשתי כל כך דוחה שהייתי חייבת לעוף משם.
מה שעשיתי, ואז במשך שעה ישבתי על ספסל שם ליד ובהיתי בנחל ולרגע חשבתי לקפוץ פנימה עם הבגדים והכל ופשוט להיסחף עד הירדן או משהו ושימצאו אותי אחרי כמה ימים ואוקי אני אסתום עכשיו. ואז אמרתי לעצמי שאני סתומה ושאין לי אפילו מושג למה אני חושבת ככה אז שעדיף פשוט להפסיק לחשוב, אז ריעננתי את אינסטגרם פעם בדקה בתקווה שמשהו חדש יצוץ, והתקשרתי לאדם היחיד שרציתי לדבר איתו וכמובן שהיא לא ענתה, אז כתבתי איזה משהו והצטערתי שזה לא כתוב במחברת ואז יום אחר כך העברתי אותו למחברת.
בלילה היה לנו פיינטבול, מה שהיה מדהים (הקבוצה שלי ניצחה ואני יכולה לטפוח לעצמי על השכם על כמה פגיעות מוצלחות ממיקום דיי גרוע) + עשו לנו הנחה כי המפעיל חמוד ואידיאולוג. חזרנו למחנה בסביבות חצות ופתאום הוחלט שעושים סקיני דיפינג.
לא השתתפתי, גם כי אמא טבע החליטה לומר שלום באותו בוקר בדיוק (מה שכנראה היה אחד הגורמים למצב הרוח הכושל במיוחד שלי) וגם כי זה סקיני דיפינג ועם כל הכבוד לפתיחות ולעובדה שכולנו בנות שחיות אחת עם השנייה כבר שנה (פאקינג שנה) - תודה, אבל לא.
תפקדתי בתור שומרת מצילה וכתבתי לי. הפעם כן במחברת.
YOU ARE READING
אני, עצמי ואנוכי 4.0
אקראינגמרו לי החיות, אז קבלו פרפר (אני צילמתי)~ יש לנו עולם, יש לנו מדינה, יש לנו עיר, יש לנו אנשים, ואז יש קיבוץ במקום הכי חם בארץ וילדה אחת קצת משוגעת שהחליטה ללכת לעבוד בו בחקלאות. אבל זה יהיה רק חלק קטן מכל הספר, אחרי הכל איש לא יודע מה צופן לו העתיד...
