רק לפני שבוע צחקתי במרמור מסוים על העובדה שהחיים שלי השנה קצת מזכירים את עלילת הסרט.
הייתי בארבע חתונות (בת דודה, מפקד, חברה ואחות של חברה) ולוויה אחת (הסמג"ד שלי לשעבר זכרונו לברכה). וכשקלטתי לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
בסוף הוחלט לצחוק, כי עדיף ארבע חתונות, כמובן, גם אם הכיס קצת כואב.
הבעיה היא, שמחר מניין הלוויות יעלה לשתיים. כלומר, זה אם אחליט ללכת. הפעם יש לי זכות בחירה (אמא שלי מודעת לעובדה שאני פחות מתחברת, אבל אני לא סומכת על המצפון שלי שלא יציק לי אם אחליט להישאר בבית.)
עכשיו זה כבר לא מצחיק.
זה לא עומד להיות חלק ארוך. דיי סיימתי, למען האמת. אחות של סבתא שלי נפטרה לפני רבע שעה ואמא שלי, דודה שלי ובת דודה שלהן שבאה לישון אצלה ישר נסעו לסבתא וסבא שלי ולאחותה השנייה. הן היו אמורות להיות מחר במקום אחר, שכנראה היה מניב תוצרת מצחיקה למדי, אבל קרו החיים וזה לא יתאפשר. חבל לי. חבל גם להן. וחבל עוד יותר שאלו הנסיבות.
רק רציתי להודות לכםן, גם אם אין כאן אף אחד יותר (כי אי אפשר לומר שאני נמצאת כאן באמת). לא משנה כמה אני אוהבת את חברים שלי או סומכת על עוקבים בעמוד היחסית אנונימי שלי באינסטגרם, הספר הזה היה וככל הנראה תמיד ישאר המקום הבטוח שלי. מקום בו אני יכולה לשתף מה שקורה (בפירוט יתר) בלי לחשוש.
~לילה טוב~
ושיר נהדר שגיליתי לפני כמה ימים אבל מרגישה שהכרתי כל החיים:
YOU ARE READING
אני, עצמי ואנוכי 4.0
Randomנגמרו לי החיות, אז קבלו פרפר (אני צילמתי)~ יש לנו עולם, יש לנו מדינה, יש לנו עיר, יש לנו אנשים, ואז יש קיבוץ במקום הכי חם בארץ וילדה אחת קצת משוגעת שהחליטה ללכת לעבוד בו בחקלאות. אבל זה יהיה רק חלק קטן מכל הספר, אחרי הכל איש לא יודע מה צופן לו העתיד...
