אני, עצמי ואנוכי 4.0

זוכרים ש...

wohamp wohamp wohamp wohamp wohamp wohamp

זוכרים שלפני כמה שבועות נכנסתי הנה והכרזתי ברוב ששון שהתחלתי סדנת כתיבה?

ושאחד התרגילים המתמשכים בה זה לכתוב 500 מילים ביום? ואמרתי שאם לא אצליח לכתוב משהו של ממש כחלק מהחמש מאות מילים האלה אגיע הנה ואחפור לכם קצת?

אז זה שלא חפרתי לכם כל כך בזמן הזה לא אומר שבאמת כתבתי חמש מאות מילים כל יום, זה נטו אומר שאפילו את החפירה הקלילה הזאת (נקרא לה "זרם תודעה" למרות שהיא יותר כמו תיקון אוטומטי כשלוחצים על המילה האמצעית כל פעם.) לא היה לי כוח לעשות.

בין היתר כי אני לא אוהבת לכתוב במחשב הזה (מאוד ספציפית המחשב הזה. לא יודעת למה, הוא לא עשה שום דבר רע, סתם אין לי כוח אליו יותר.) ואם אני סוגרת אותו אני יכולה לא לגעת בו גם יותר משבוע. סתם, כי לא יהיה לי כוח.

תקשיבו שאני מקלידה מזה מהר. לא זכרתי שיש בי את זה. אני כמו ההיא מגברת יום ולילה שמקלידה אלף מילים בדקה (אבל נוריד את זה לנגיד מאה בדקה, כי זה בערך הזמן שעבר מרגע שהתחלתי לכתוב את החלק הזה עד עכשיו ואנחנו מתקרבים למאתיים~)

בכללללל מקרה, אז לא. לא עשיתי את זה. ואני מתביישת בעצמי כי הבנתי שלעד לא אצליח להכין שיעורי בית כמו שצריך. וזה ממש מבאס, כי אלה שיעורי בית חשובים. הם אמורים לתת בסיס להרגל של כתיבה. מכירים את אלה שאומרים שאם מקפידים לעשות משהו, אחרי שבועיים זה הופך להרגל? זה עבד לי עם צחצוח שיניים ושטיפת פנים (עשיתי שינוי מאוד גדול בשגרת חיי בשנים האחרונות, אני לא צוחקת. לדעתי זו לגמרי התפתחות אישית.)

אין תיקון אוטומטי יותר מהמוח שלי בחיי. וואו. אני מרשימה אפילו את עצמי, ולגמרי תכננתי להמשיך דווקא את הדרן אבל אני עדיין בטראומה מפרק 24 (מה קורה איתי ועם פרק 24??? למה הם תמיד כאלה אמוציונליים ומתישים נפשית? אני לא יכולה אפילו לחשוב על הסיפור כרגע כי אני דואגת לגיא.) אבל זה פרק מאוד חשוב להמשך, אז אולי זה הופך את זה לבסדר (לא.)

הנה החמש מאות מילים שלי (שאגב, ירדו למאתיים חמישים כי בעיקרון אף אחד משמונתנו לא עמד במשימת החמש מאות, אבל אני עדיין כותבת חמש מאות כי המספר זו לא הבעיה אלא הלהתחיל בכלל להגיע אליו.) אנחנו על שלוש מאות חמישית ממש ברגע זה. (לא כולל.)

קבלו מסכת טרוניות אבל עם הערכה עצמית כי זה חשוב:

לדודה שלי ולי הייתה אתמול שיחה ארוכה במיוחד. כמה שעות טובות. בכיתי אחרי הרבה מאוד זמן שלא, זה היה משחרר, וגרם לה לדאוג (בצדק) מהנסיבות והסיבות שהובילו אותי בכלל לבכות מנושא השיחה. חה. לפעמים אני חוששת שאנשים יחשבו שאני באה מבית לא מדהים כי יש לי המון מטען על ההורים (אמא) שלי, אבל זה ממש לא נכון. כאילו, אוהבת אותה מאוד היא נהדרת ולא אחליף אותה בעד שום הון שבעולם, אבל זה ידוע שבנות ואימהות זה מתכון לאסון, לא?

נראה לי.

אני גם מרגישה שאני בגיל התבגרות מאוחר (בת 23 נראית 17 מתנהגת 15 זה ידוע.) וזה מטריף לי את השכל כי אני בלתי נסבלת לעצמי, וכשאני בלתי נסבלת לעצמי אני בלתי נסבלת לכולם.

אז, הייתה לנו שיחה ארוכה, על יותר מדי נושאים, עם כמה מסקנות, השנייה בהן מתחילה מחר ואני מפחדת. לא מהדבר עצמו אלא מהתקופה שבחרתי להתחיל בו (דחיינות זהו שמי השני.) הראשונה התחילה אתמול והייתה אמורה להמשיך היום, אבל נראה לי ששני הצדדים שכחו ועכשיו קצת מאוחר מדי לשלוח את הודעת ה: "היי, תוכלי לשלוח לי פירוט על *מה שדיברנו עליו אתמול*?" אז אעשה זאת מחר.

המסקנה השלישית לא בהכרח מובילה למעשה, אבל להלן: אם הבחירה היא בין לשלוח למישהו שאין לי כוח לדבר איתו הודעה לבין להתקשר אליו - אני אתקשר אליו.

קונטרוברסי? בהחלט, אבל אני עומדת על דעתי. שיחות טלפון נגמרות מהר. אני לא צריכה לכתוב ולמחוק ולכתוב ולמחוק אלף פעם עד שאני מוצאת את הניסוח המושלם. אנשים סולחים דיי בקלוט על התנסחות קלוקלת בשיחה. אני לא מתכוונת לשבת ולחכות עד שתענו להודעה המסכנה שלי כשיכולנו לסיים את זה בחמש דקות ואני לא רוצה לגרום לכם לחכות לתגובה שלי כי למה?

אז חמודים, אם אתם מאלה שכתוב להם "בלי שיחות, רק ווטסאפ." צר לי אבל לא נוכל להיות חברים. ואם אתם מאלה שאף פעם לא עונים לשיחות ועוד מעזים להנדס את הטלפון לשליחת הודעה אוטומטית של "לא יכול/ה לדבר עכשיו, תשלח/י הודעה." אז גם, צר לי, אבל לא נוכל להיות חברים.

תמיד מוזמנים לענות ולומר לי שאתם עסוקים ואז או לחזור אליי או שאני אטריד אתכם בזמן אחר, זה נגיד - לגמרי סבבה.

ואפילו יותר מוזמנים ליצור בעצמכם את התקשורת הראשונית כי בכל הכנות, כל כך נמאס לי להיות האחת שמתחזקת את החברויות שלי. אני לא אדם שמתחזק חברויות. אני אדם שמבחינתו אם לא מדברים איתי אני לא אדבר איתכם, אז העובדה שאני אשכרה מתקשרת לאנשים מדי פעם כדי לדעת אם הם חיים מטריפה לי את השכל.

סליחה, כל מי שקורא את זה אתם לא שייכים לאף אחת מהקבוצות הנזכרות לעיל. אתם אחלה. אוהבת אתכם. לא מכירה אתכם. הכל טוב.

אבל יש לי משקעים. ואני יכולה לפצוח ב RANT (יש לזה מילה בעברית שהיא לא 'מסכת תלונות מלאת עצבים'?) שלם על כל מה שמפריע לי בחיי האישיים כרגע. אבל אין לי כוח. אז אין צורך.

אז יש את זה.

יש גם מילואים. (בוכה בצד לבד בחושך כמו סבתא פולניה טובה ומותר בי כי יש בי 1/16 פולנייה.)

יש גם רצון עז במיוחד לטייל ביפן.

ויש גם את מחר, שאחריו אדע באמת מה אני עומדת לעשות ומה אני יכולה לעשות במסגרת מה שאני עומדת לעשות.

כי כל כך בא לי יפן שזה שורף אותי מבפנים.

יחד עם עוד הרבה דברים אחרים.

אשששש

רציתי לכתוב כאן "נשבעת שאני שפויה." אבל אני מתחילה לחשוש שאני באמת בדרך לאבד את זה.

אבל בשביל זה יש את דודה שלי, שתסדר לי את המוח :)