אני, עצמי ואנוכי 4.0

קשה להסביר

דחיינות.

הלהקים את עצמי מהמיטה כשאני באמת באמת באמת באמת באמת לא רוצה. רוצה רק לשכב כאן לנצח, אבל צריך לשטוף פנים. וצריך לצחצח שיניים ובכללי היגיינה בסיסית זה דבר חשוב. אבל להקים את עצמי מהמיטה כדי לעשות את הדברים האלה - כמעט בלתי אפשרי.

ואני כותבת את זה אחרי שכבר צחצחתי שיניים ושטפתי פנים והפרצוף שלי עכשיו מגרד מקרם לחות ואני לא סגורה אם הקוסמטיקאית אמרה שזה הגיוני או שאני צריכה לחשוש (ואגב, הסיבה שאני כותבת את זה אחרי שכבר ביצעתי את הפעולות היא שעצם המחשבה על כתיבת הדבר הזה היא זו שהובילה אותי בסופו של דבר לקום מהמיטה ולעשות אותן, באחת לפנות בוקר, כדי שאוכל לחזור לכאן ולכתוב שעשיתי את זה.) והנה אני יושבת מול המחשב, כמו שעשיתי בשש שעות האחרונות, וכותבת על כמה דחיינות הורסת לי את החיים.

כי זה דיי המצב, ומתחשק לי להתלונן על מה מר מצבי, וכי אחת הסיבות שאני מודה על המילואים הקרבים ובאים זו העובדה שאני מוכרחה לעשות משהו. זו גם אחת הסיבות שלא דרשתי לעבור תפקיד עד עכשיו (כשהמעבר הוא לתפקיד שאני באמת אמורה לבצע ולא לזה שאיכשהו התגלגלתי לעשות.) אבל הסבב האחרון היה לגמרי הקש ששבר את גב הגמל וסוף סוף עשיתי את זה.

ליתר דיוק, אמרתי שאני מעוניינת לעשות את זה ואז אחרים נלחמו בשבילי (ועליי, אבל בעיקר בשבילי~)

זה לא נלחמו את המלחמה שלי, כי להרגשתי לא בדיוק הייתה לי מילה בעניין עד שהקצין חימוש דיבר איתי על זה והבנתי שוואלה, כן. ברור, מלכתחילה הגעתי לנשקייה כי היה לי משעמם ולא מצאתי את עצמי כטכנאית אופטיקה במילואים (מזכיר נגדות, ואני לא נגדת ואני לא מבינה בדברים האלה. אני יודעת למלא פקודות ולתקן אמצעים אופטיים.) אז בהתחלה רק רציתי לעזור ומפה לשם איכשהו הגעתי לנהל נשקייה.

אני לא אחראית נשקייה. לא עברתי קורס. לא לזה הוכשרתי. לא לזה נכנסתי. אבל מתברר שאני טובה בזה, וכשמישהו טוב בצה"ל נוטים להיות תלויים בו, ולא משנה אם הוא שם עשור או התחיל לפני חודש. הייתי טובה בזה, למדתי לצעוק על אנשים, התעצבנתי בלי סוף וחייתי בלחץ אטומי ובבידוד מסוים עד שפשוט נמאס לי.

אז למיטב ידיעתי העבירו אותי רשמית לחימוש, אבל המפ עדיין לא דיבר איתי ולא אשקר - החשש קיים.

מה אני מדברת? זה בכלל התחיל כחלק על דחיינות.

דברים שאני דוחה:

להמשיך את 'הדרן' - אני כותבת פרק בשבוע, אבל לפעמים זה נפרש על שבועיים כי קשה לי.

לכתוב סקירה-המלצה לאינסטגרם - על סדרה שאני מאוד מאוד אוהבת ופשוט לא יודעת מאיפה להתחיל.

לקבוע תור למרפאת טיולים - מי יודע, אולי ימליצו לי להתחסן לדלקת קרום המוח היפנית, שאחרי טנזניה זה כנראה החיסון היחיד שאני לי.

לתכנן, גם אם בכלליות, תוואי לטיול ביפן - אמנם זה עומד להיות דיי להגיע למקום מסוים ולראות מה יש, אבל צריך תכנון מסוים. הלילות הראשונים בטוקיו, למשל, ולהבין קצת איך זה עובד מבחינת התניידות וקניות וכו'...

לסדר את החדר - אני עושה את זה פעם בשבוע. בתכלס החדר הזה צריך סדר פסח, אבל אני לא בבית בפסח.

לקרוא את הספר למועדון קריאה - to kill a kingdom שלמעשה התחלתי לפני חמש שנים ופשוט נטשתי מתישהו בדרך וזה ספר נהדר שאני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לקרוא משום מה.

את שעות השינה שלי - כי כבר אחת וחצי לפנות בוקר, לא שיש לי למה לקום מחר, אבל עדיין.

לכתוב את הסיפור לתחרות סיפורים של עולמות - כי מזמן לא השתתפתי ויש לי רעיון(ות) מגניב ואני רוצה לנסות להוציא אותו לפועל. יש לי 500 מילים בינתיים וזה דיי גרוע, לא אשקר, אבל יש מקום לשיפור!

נראה לי שזהו.

כלומר, אפשר להחשיב גם את השעתיים שלוקח לי לצאת מהמיטה כל בוקר, אבל זה כי באמת אין לי משהו יותר חשוב לעשות והמיטה היא טופ פריוריטי.

שורה תחתונה - קשה [לי] עד בלתי אפשרי לעשות דברים כשאין לי שגרה מסוימת שתגרום לי לעשות אותם. אני יכולה לא לעשות כלום במשך חודש ואז לקבוע לעצמי משהו לכל יום במשך שבוע כי ככה המוח שלי פועל, אם כבר אז כבר. ביום ראשון יש לי תור לרופא? יאללה כבר נצא לסידורים שהייתי צריכה לעשות לפני שבוע על הדרך.

אבל בחודש הזה שאין לי באמת משהו מוגדר וקונקרטי שאני צריכה לעשות? אני יכולה גם לא לצאת מהבית במשך ימים.

ומילואים יכריחו אותי לעשות את זה. מעדיפה כאבי גב משינה על מיטה צרפתית מאשר כאבי גב של חוסר תזוזה.

אפילו תמריצים ושיטת החמור והגזר לא יעילים בשלב זה. אני צריכה מישהו שישב לי על הראש ויחפור לי לעשות דברים כדי שבאמת אעשה אותם ולצערי אי אפשר לשכור מישהו לתפקיד.

מתי הייתה הפעם האחרונה שכתבתי כאן משהו אופטימי? מרגישה שהחלקים האחרונים עלולים להדאיג אנשים שקוראים בלי הקשר XD

הדבר הכי טוב בחיי כרגע אלה הפלייליסטים שלי בספוטיפיי (וגם אלה שהוא יוצר, אבל שלי יותר טובים~)