הבה
בראשון הקרוב אני מתחילה את המועדפת. זה אומר שאצטרך להגיע לשם במוצ"ש כי יום עבודה מתחיל בשש. לפחות החקלאי מספק מגורים~
האמת שאין לי ממש כוח לכתוב פה עכשיו, אבל זה לא באמת משנה כי אין לי באמת כוח לכתוב פה רוב הזמן ואני דיי מכריחה את עצמי כי בסופו של דבר זה עוזר~
אז במוצש אני נוסעת לי לדרום הגולן ומקווה שמישהו נחמד יעצור לי לטרמפ מצומת הקיבוץ שאני עומדת לעבוד בו. איימן.
גם שברתי סוג של הבטחה שעשיתי ביני לבין עצמי (בין היתר בגלל העובדה שאני עומדת סוג של לעבור לגור בגולן למשך תקופה) ושאלתי חברה אם היא פנויה להיפגש בשבת. היא, כמובן, לא פנויה והציעה שבשישי, אז נראה שמחר (היום) עומד להיות עמוס. אבל יהיה בסדר. זה אומר ששבת יהיה פנוי יחסית ואוכל לארגן תיק כמו שצריך.
בכל מקרה, ההבטחה שלי - לא לתקשר אלא אם היא לא מתקשרת, כי קצת נמאס לי להיות תמיד האחת שיוזמת ונתקלת במחסום כל פעם מחדש. את אדם עמוס. מובן. אז אניח לך ליצור קשר כשאשכרה יהיה לך זמן בשבילי ואפסיק לרדוף אחרייך כי אני בסך הכל רוצה לדבר. וול, לא בדיוק הצלחתי, אבל הבאתי לה מתנות מחו"ל ואני צריכה להביא לה אותן ועדיף עכשיו מאשר שנה הבאה או משהו (ובשנה הבאה אני מתכוונת לשנה העברית, כי האזרחית נגמרת עוד פחות משבועיים.) אז שברתי את ההבטחה שלי לעצמי, אולי יצא מזה משהו טוב. אולי שוב אסיים בהרגשת פספוס. אולי הרבה דברים.
עדיין צופה בכמות לא סבירה של דרמות תאילנדיות (+אחת טיוואנית לרזומה) וחייבת. חייבת להפחית. אבל שוב, אין לי כוח לעשות שום דבר כרגע וזה הפתרון הכי טוב שלי. לתת לאחרים לחיות במקומי. כיף גדול. רואה חברות מהמצפה מעלות לסטורי כל סופ"ש שהן במקום אחר. מטיילות ומצלמות תמונות שלא יביישו אסתטיקות של פינטרסט. הלוואי. אין לי את זה. באסה. לא נורא.
חיי כרגע להלן: אין לי כוח. באסה. לא נורא.
וזהו. וזה משליך על הכול. אין לי כוח לקום. אין לי כוח לקום מהמיטה. אין לי כוח לרדת למטה. אין לי כוח לאכול או להכין לעצמי אוכל. אין לי כוח או מוטיבציה לכתוב. אין לי כוח לקרוא. אין לי כוח לעשות שום דבר שדורש ממני רמת חשיבה מסוימת. אין לי כוח באופן כללי.
בתקווה העבודה תעזור בזה, כי תהיה לי סיבה לקום ויהיה לי באמת מה לעשות וסיבה לעשות את זה ותהיה לי חברה טובה אמן ואני אתרחק קצת מהבית. כל כך קשה לי להיות בבית ומצד שני אני כל כך לא רוצה לעזוב. עדיין לא החלטתי מה מהצדדים לוקח. כנראה שהקושי, כי אני להוטה למדי להתחיל את העבודה הזאת, לא משנה העובדה שאני יכולה לבלות את הלילה בצומת בצפון או לחלופין להיות ארוחת ערב של תן או משהו.
לא. יודעים מה? בעצם זה דיי מפחיד. תזכירו לי לנסות לשכנע אותו לעבוד חצי יום בראשון ופשוט להגיע ממש מוקדם במקום במוצ"ש.
זהו? מישהו? רעיונות איך למצוא מוטיבציה לכתוב סיפור שכל פעם עולים לי רעיונות חדשים למה שקרה לפני? אולי פשוט אשכתב שוב את במה מאולתרת. אני קוראת פרקים נבחרים מדי פעם ומבינה כמה בעיות עוד יש בו וכמה אצטרך לשנות בעריכה הזו, אבל אני רוצה לעשות את זה כי אני גם יכולה לראות כמה טוב הסיפור יהיה כשאסיים.
אבל שוב - אין לי פאקינג כוח.
ואני חייבת למצוא דרמה טובה כי כל האחרונות שצפיתי בהן היו דיי בזבוז זמן ונמאס לי לבזבז זמן ואני לא רוצה לצפות שוב באלה שאהבתי (למרות שכנראה אצפה מחדשה בתיאוריית האהבה בשביל לכתוב עליה המלצה טובה. כרגע אני לא זוכרת מספיק מה הלך שם חוץ מהרבה בכי ואי הבנות מכוונות.)
אגב! ככלל עם ישראל - הייתי בחו"ל.
טסנו לבריסל. היה כל כך קר שבקושי הצלחתי ליהנות, בחיי. היה כיף, כן, אבל אני פחות אדם של טיולים עירוניים ויותר של נסיעות בטבע ולינה באכסניות חמודות כאלה באיזורים כפריים. הפעם זו הייתה חופשה עירונית טהורה, והעיר הזאת בטח כל כך מכוערת בכל זמן בשנה שהוא לא כריסמס. וואו.
אבל היא דיי מרהיבה בלילה כשזה כן כריסמס. והשווקים חמודים מאוד. והקישוטים בכל מקום מקסימים ויש שם אחלה בחלה של שוקולד והאנשים כל כך נחמדים יאו. אפילו לתסביך של המטרו התרגלנו (אחותי ואני. אמא לא.) דיי מהר. כל עוד האותיות באנגלית אני מסתדרת, לא משנה כמה השפה עצמה מתוסבכת. וזו הסיבה שאני רוצה ללמוד יפנית, כדי שאוכל לפחות להבין מה כתוב גם אם לא אבין מה זה באמת.
אז היה נחמד. יום אחד בילינו בעיירה אחרת וכמובן שדווקא ביום הזה היה שיא גל הקור. הייתי בטוחה שנשרו לי הבהונות בשלב מסוים. זה היה נורא. בהחלט לא מעוניינת לחזור על החוויה. באופן כללי, לא נראה לי שאצא לטיולי חורף נוספים בצפון אירופה לזמן מה (שזה הרבה זמן, כי טיסה פעם בכמה שנים מספיקה לי בהחלט.)
זו נראית כמו תלונה, ויש הירטנו מצידם "מה היא מתלוננת, היא הייתה בחוץ לארץ. שתגיד תודה." אז אבהיר - אני אומרת תודה. אני לא מתלוננת על החו"ל. אני מתלוננת על כל מיני דברים שקרו במהלכו או שקדמו לו (לדוגמא - העובדה שהתכנון המקורי היה בכלל לונדון וטסנו לבריסל נטו כי זו הייתה האפשרות הכי זולה. אני מבינה את ההחלטה, אבל קשה לי לעשות את הסוויץ' הזה במוח בין המקום שבאמת רציתי להגיע אליו לבין המקום שהגעתי אליו בפועל. אני לא מחבבת במיוחד את המדינות של צפון אירופה, כמה שהן יפות. בטח ובטח כשלא אליה רציתי להגיע. זה ביאס אותי ועדיין מבאסה, אבל מה לעשות שיקר זה יקרה ועד שלא אחסוך מספיק כסף לממן חופשה בעצמי כנראה לא אגיע ללונדון.)
לפחות הלחץ והחרדות שהתכנון גרם לי התפוגגו. ויש לי סווטשירט של טום וג'רי וסניקרס שמזכירות לי את אלד מרדיו סיילנס (ירוקות דהויות מנטה ווהו!) וסימניות מגניבות ומלא פרלינים ומתנות לאנשים שיספקו לי תירוץ טוב להיפגש איתם :)
~אני הייתי אני. אתםן בטח כבר בחלום העשרים.~
קחו שיר של להקה שפרחה מזיכרוני לכמה שנים טובות ואז חזרה אליו ואני מאוהבת יותר מקודם:
YOU ARE READING
אני, עצמי ואנוכי 4.0
Randomנגמרו לי החיות, אז קבלו פרפר (אני צילמתי)~ יש לנו עולם, יש לנו מדינה, יש לנו עיר, יש לנו אנשים, ואז יש קיבוץ במקום הכי חם בארץ וילדה אחת קצת משוגעת שהחליטה ללכת לעבוד בו בחקלאות. אבל זה יהיה רק חלק קטן מכל הספר, אחרי הכל איש לא יודע מה צופן לו העתיד...
