גיליתי שאני אדם צבוע

31 11 18
                                    

סליחה שייני.

לטקסט הפיוטי יותר, מוזמנים ללכת לבדוק את 'ברגעים מסוימים'.

עכשיו אני עומדת להיות בוטה וחסרת פיוט כי נמאס לי כבר מעצמי.

הלו? אני חרא בן אדם. ולא, לא כלפי אנשים, אליהם אני דווקא ממש נחמדה (לפעמים לא בצדק. אבל אני נחמדה בכל זאת משום מה).

גיליתי שאני ככל הנראה השקרנית הכי טובה בעולם?

למה?

כי הצלחתי לשקר לעצמי. במשך הרבה הרבה  ה ר ב ה  יותר מדי זמן.

בנוגע למה?

בנוגע להכל בערך. תנו לי נושא, אני בטוח אצליח למצוא משהו בו ששיקרתי לעצמי לגביו.

אה. לעזאזל. נמאס לי.

אז ככה - נכון שיש אנשים? נכון.

הגעתי למסקנה שהכחשתי כל רמז לרגש כלפי מישהו אחר שניצת בי אי פעם. זה נורא ואיום. המחשבה על זה עושה לי בחילה על אמת. וזה לא בגלל המשחה המוזרה שקיבלתי כי החניכיים שלי החליטו לעשות בעיות.

באמת תהיתי לעצמי למה אני כל כך צינית? הכתובת הייתה על הקיר.

היום הייתי עם אמא שלי בקניות אחרונות לפני גיוס. אני הייתי ממש בראש של מה שצריך ולסיים עם זה כמה שיותר מהר, והיא הייתה בראש של לשאול אותי בכל חנות שנכנסנו אליה: "מה את רוצה? לא צריכה, מה את רוצה?"

אתם בטח תוהים לעצמכם, "נו ו...? אז היא שאלה אותה מה היא רוצה, מה הביג דיל?"

אז זהו, שזה ביג דיל. ורי ורי ורי ביג דיל. כי אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חשבתי על מה אני רוצה מבחינה חומרית. קיבלתי את הגנים התימנים שאין לנו במשפחה (אפילו  לא קצת. אין לי מושג איך זה קרה) ואולי בעצם זו התחושה שאני גוזלת יותר מדי מההורים שלי והעובדה שאין משהו שאני מספיק רוצה כדי לקנות אותו בביטחון מהכסף שלי בלי להתחרט שנייה אחרי.

אז לא הייתי מסוגלת לענות לה. אולי כי היינו בחנויות בגדים ואני לא אוהבת לקנות בגדים וכל מה שרציתי היה לעוף משם, ואולי כי באמת לא הייתי מסוגלת לחשוב רגע מה אני רוצה במקום מה אני צריכה.

כי זה קשה.

כי אין לי מושג מה אני רוצה.

כי מעולם לא חשבתי ברצינות על מה אני רוצה שיהיה לי מבחינה חומרית.

קל לחשוב על העתיד ועל רגשות ועל דברים אפלטוניים שכאלה, שאני יכולה פשוט לשבת ולחשוב לעצמי ולדמיין ולקוות לעצמי: "וואי, איך הייתי רוצה להיות ככה וככה וככה ושיהיה לי ככה וככה וככה ושאצליח לעשות את זה ואת זה ואת זה." ושלל חארטות בסגנון.

ז ה כ ל כ ך ק ל

ואז מגיעה אמא, ושואלת אותי עכשיו - על אמת - בזה הרגע: "מה. את. רוצה?"

ואני בוהה בה כאילו היא נפלה מהירח - ואין לי כלום. ואני עונה לה "אני לא רוצה כלום."

אז שיט.

ואז מה? אני אתגייס ביום שני. ואז שוב אצטרך לחזור לחשיבת הצריך ולא הנרצה, כי ככה זה צבא. והגילוי המפוצץ שיש לי כאן ירד לטימיון בשנייה.

חוץ מזה חשבתי גם על הכחשה ההיא של כל רגש שאי פעם היה לי כלפי מישהו. אין לי מושג מה לעשות עם זה. אני מנסה לחשוב אם היה לי קראש ולא מצליחה למצוא אף אחד. אני יכולה לחשוב על כמה אנשים שעלו לי לראש באקראיות, אבל שום רגש מיוחד שהתלווה לקפיצה הזאת.

נכון לימינו הנוכחיים - יש אחד שההכחשה שלי מתחילה להיסדק לגביו, ואני עדיין לא יודעת מה אני מרגישה. מצד אחד אני ממש אוהבת כשאנחנו נפגשים, אז את השיחה הזורמת ואת זה שסוף סוף מצאתי מישהו שמדבר גם ואני לא היחידה שמברברת כי אני מתעבת שקט. חוץ מזה שממש נחמד לי בלי שום קשר ובאמת יוצא שמדי פעם אני חושבת עליו ואז זה נעים כזה? אני לא יודעת.

אז עשיתי לעצמי תרגיל ושאלתי שאלות רנדומליות בחשבון אחד באינסטגרם, ואז עניתי עליהן מאחד אחר. ולאחת מהן התשובה היתה הוא, אז א נ י ל א י ו ד ע ת יותרררררררררר

זהו. נמאס לי. סופית. אפשר להיות א-כלדברשקיים? גאד, זה היה הופך את החיים לכל כך הרבה יותר קלים -_-

אה כן, שום מושג למה אני פורשת את ליבי כאן בפני אנשים שאין לי מושג מי הם רובם ושלרובם אין באמת מושג מי אני. זה כמו עם פסיכולוגים - קל יותר לדבר עם אנשים שלא מכירים אותך. אז אני סומכת עליהם שאתם לא מכירים אותי מספיק בשביל לגבש דעה מסוימת על כל מה שכתוב כאן (אין צורך לומר שאני משוגעת, זה דבר ידוע. אין צורך לומר שאני צריכה טיפול פסיכולוגי, זה גם דבר ידוע.) ופשוט לקרוא את זה באובייקטיביות מירבית.

~המשך לילה נפלא שיהיה לכם~

לי יש הכנות למסיבת גיוס או מה שזה לא יהיה מחר עם המשפחה+עוד ארגונים לעשות לפני צה"ל (שמיים אדירים כמה שאין לי כוח לזה) וכואבות לי העיניים אז נראה לי שזה זמן טוב לישון.

אני, עצמי ואנוכי 4.0Where stories live. Discover now