הצמד, שיש עליו גם המלצה בפרויקט ההמלצות (שלא עדכנתי כבר יותר מדי זמן אבל המ. כן, לא עדכנתי את רוב החיים כבר יותר מדי זמן) ואני כל פעם מחדש חוזרת אליו כי הם כ ל כ ך טובים.
מדהימים. באמת. איך אפשר שלא לאהוב אותם?
בכל מקרה, הגעתי למסקנה: אם מישהו ייצור סרט והפסקול שלו יהיה שירים שלהם, אני או אצפה בו בשנייה שהוא יוצא או אמנע ממנו כל חיי כי מצד אחד - סרט עם פסקול של tender!
מצד שני, אני כבר יכולה לדמיין מה תהיה העלילה (מערכת יחסים על כל עליותיה ומורדותיה) ואני פחות מתחברת לכל העניין, אלא אם הוא בנוי ממש ממש טוב. בלי רומנטיזציות למיניהן. עם שילוב טוב של השירים תוך כדי בקטעים הנכונים.
זה יכול להיות מדהים.
זה יכול להיות גם כישלון חרוץ.
וככל הנראה אצפה בו נטו בשביל הפסקול.
ואם העלילה טובה אז גם בשבילה.
וזהו.
אתמול הייתי במצב ממש רע ואז אמא שלי ואחותי החליטו לעלות אליי לחדר ולהתייעץ איתי לגבי חופשה בקפריסין לכבוד יום הולדת לאבא שלי, שאחותי ואני נצטרף לקראת הסוף. אז אני צריכה לבדוק אם בכלל יש אפשרות שיאשרו לי חו"ל (כי היי צה"ל והיחידה שלי מטומטמת) ואז לשלוח בקשה וכו וכו אבל זה לא העיקר, העיקר הוא שהן נכנסו ולא היה לי כוח אליהן (או בכלל) ואז הן התחילו לדבר והסיחו את דעתי מעצם הדעת ואיכשהו ניסו לדרדר אותנו למלחמת דיגדוגים (כי אמא שלי לא קלטה שאני כבר לא רגישה. טוב, עדיין רגישה אבל עם יכולת איפוק גבוהה) ובסוף קיבלו הכול חזרה.
אז היה בסדר.
קורה הרבה לאחרונה, האמת. עליות ומורדות. עליות ומורדות. שבוע בבסיס ואז בבית אין לי כוח לכלום. או בבית ואז אין לי כוח לאף אחד בבסיס. בכללי כנראה התחלתי להיכנס לשלב בו נמאס לי מאנשים (ואני קולטת מהם את ההרגשה שגם להם נמאס קצת ממני, אבל מה אני אעשה שכולם מתחילים להתנהג ממש מעצבן). כולם מתלוננים כל היום ומתלוננים ברצינות. אוקי, כן, גם אני מתלוננת מן הסתם, אבל יום אחד. בהתחלה. להפיג קצת לחץ. לא באופן מתמשך כל הזמן ועושה מזה דרמה של החיים, מה שאחרים ממש מצוינים בו.
אז זה. ולמי יש כוח עכשיו לומר כן ולהנהן על כל קיטור שעולה לכן בראש? לא לי, זה בטוח.
ואני לא מצליחה להתקדם בבמה מאולתרת. קודם כל כי אני צריכה לחזור אחורה לתקן משהו שישפיע על כל מה שקורה בהמשך בעיקרון ואין לי כוח לעשות את זה. אחר כך כי אני לא במוד באופן כללי ולא מצליחה להיכנס לזה. אני רק כותבת עלילות לדמויות משניות כי זה כל שאני מצליחה לעשות. ולחשוב שלפני שבועיים היה התאריך בו ההמשך היה אמור להתפרסם. כן. לחלוטין לא עמדתי בדד ליין של עצמי לעשרה פרקים עד אז (יש לי שבעה, שזה גם - הספק לא רע יחסית אליי. שבעה פרקים בחודשיים).
אז זה היה ריקאפ קצר על מה שהולך ולא הולך בחיי. הייתי מתחילה לפרט על אירועים ספציפיים אבל אני לא זוכרת שום דבר כרגע ואין לי כוח להמשיך לכתוב.
~המשך יום נפלא שיהיה לכולנו~
מדהים אותי כל פעם מחדש איך אני מתחילה לכתוב כאן חלקים בנושא מסוים ותמיד תמיד מסיימת באחד אחר לגמרי.
קחו שיר שאני רוצה לכתוב עליו קטע אבל אין לי רעיון:
YOU ARE READING
אני, עצמי ואנוכי 4.0
Randomנגמרו לי החיות, אז קבלו פרפר (אני צילמתי)~ יש לנו עולם, יש לנו מדינה, יש לנו עיר, יש לנו אנשים, ואז יש קיבוץ במקום הכי חם בארץ וילדה אחת קצת משוגעת שהחליטה ללכת לעבוד בו בחקלאות. אבל זה יהיה רק חלק קטן מכל הספר, אחרי הכל איש לא יודע מה צופן לו העתיד...
