נגמרו לי החיות, אז קבלו פרפר (אני צילמתי)~
יש לנו עולם, יש לנו מדינה, יש לנו עיר, יש לנו אנשים, ואז יש קיבוץ במקום הכי חם בארץ וילדה אחת קצת משוגעת שהחליטה ללכת לעבוד בו בחקלאות.
אבל זה יהיה רק חלק קטן מכל הספר, אחרי הכל איש לא יודע מה צופן לו העתיד...
שנינו אוהבים ספרים - אם כי כרגע אבא שלי יותר אוהב לאסוף אותם מאשר לקרוא, אבל אנחנו עדיין דנים בהם גם אם רק בכלליות - ולשנינו יש חוש הומור קצת מתחכם מדי.
שנינו יחסית רגועים - אבא שלי באופן כללי ואני ביחס לאחרים וכתוצאה מלחץ של אחרים (מישהו לחוץ > אני רגוע ולהיפך) - וחובבי טבע וסביבה.
אממה, הטעם שלנו בסרטים שונה בתכלית (אפשר לומר את זה על כל המשפחה שלי, בעיקרון. הם אוהבים אקשן ואני מעדיפה קומדיות ודברים קלילים יותר או דברים מאוד ספציפיים). מה שכן יש לנו במשותף הוא שאני שמתי לי למטרה לצפות בסרטים של טרנטינו.
היום - אתמול, ליתר דיוק - היינו רק אנחנו בבית, מה שאומר טלוויזיה חופשית. הוא שאל איזה סרט אקשן נראה היום ואני כנראה דפקתי לו מבט שהבהיר שזה לא עומד לקרות. ואז, נזכרתי שלפני כמה ימים נתקלתי בכלבי אשמורת ביס+ והצעתי שנצפה בו.
אז צפינו בו.
אה.
המוח שלי עדיין במה לעזאזל של הסוף וכל מה שקרה שם. מייגאד איזה סרט הזוי. כלומר, ידעתי מי הבוגד מההתחלה (לא חושבת שזה היה סוד, בכנות) ולא הופתעתי מהעלילה או משהו, אבל הסוף.
הסוף.
כל ההתפתחות. האווירה. הבדיעבדיות. תחושת הבגידה שהועברה כל כך טוב. נהניתי. ושוב, אני פחות מתחברת לז'אנר הפשע בדרך כלל, אבל יש משהו בתסריטים ובאופן ההצגה של טרנטינו שלגמרי עובד בשבילי.
בכל מקרה - התחלנו. סיימנו. שנינו היינו קצת בהלם (אני יותר.)
ואז, הוא מראה לי פוסט שפרסמו באיזו קבוצת פייסבוק שהוא חבר בה (של דברים שזורקים ברחוב במקום שאני גרה בו) ורואים בה ערימת ספריות. מתברר שמישהו הוציא כמה ספריות עץ לרחוב. שלמות. מורכבות. דיי יפות.
אבא שלי, כמו האספן שהוא, שאל: "נלך לראות? אולי עוד נשאר משהו."
אני, שלא קלטתי שזו קבוצה של היישוב, עניתי: "עכשיו? יאללה." כי עוד דבר שיש לנו במשותף זה שאנחנו לא אנשים זורמים. אני תמיד מתעצבנת כשאנחנו מציעים דברים לעשות והוא אין לו כוח ואני מאמינה שהוא תמיד מתבאס כשהם מציעים דברים לעשות ולי כמעט תמיד אין כוח.
אז כן, 'עכשיו? יאללה.'
ויצאנו לנו.
השעה הייתה עשרה לחצות. יאפ. אלה אנחנו, בבילוי לילי של אב ובת, נוסעים לחפש ספריות נטושות באמצע הלילה.
הן היו שם!
גדולות, חומות, באמת יפות גם אם הרגל האמצעית הייתה קצת רעועה או שבורה.
הן לא נכנסו בארגז.
העמסנו שלוש מהן.
בעמידה.
עם ראצ'ט אחד יחיד ומיוחד.
ונסענו לנו חזרה הבייתה.
מוקדם יותר היום, בטיול עם הכלבים, מצאנו שני תיקים (תיק גם ותיק צד) שאחד מהם עוד היה עם טיקט והשני פשוט נראה שלם ובמצב טוב, ולשם שינוי הייתה בינינו הסכמה ששווה לקחת אותם (לרוב זה הוא בעד לקחת ואני בעד לנטוש, כי המחסנים מפוצצים. בשביל זה הספריות, דרך אגב, כדי שיהיה מקום לסדר את החפצים. את חלקם, לפחות.
אלה היו עלילות אבא שלי ואני מלפני... שלוש שעות. כן.
אחרי זה חזרנו הבייתה, נשנשנו עוגיות וגלידה ונתקענו על סוף של סרט אחר - "טיסה לשלושה", נראה לי? לא מדהים. יכלו בקלות לעצור בחלק שהן הורסות את החתונה והכל היה ממש בסדר. מצד שני ראיתי בדיוק רבע שעה מהסרט אז איו לי ממש זכות לדבר. אבל לגמרי יכלו לעצור בהרס החתונות. - עד שנגמר ועלינו לנו לישון.
אנטון נשכב על הכרית החדשה!
ואז עבר לרצפה.
ואני חיכיתי עד שהמחשב שלי יסיים לעדכן את עצמו (ואז יבשר לי שמייל מייקרוסופט שלי שוב לא קיים ואי אפשר להשלים את העדכון. אז למה בכלל התחלת, אדוני? למה?) כדי לכתוב את החלק הזה, כי זה היה אחלה ערב ואני לא רוצה לשכוח אותו.
~לילה נפלא שיהיה לכולנו והיומחר שמח~
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
תקשיבו שכל כך הרבה זמן לא ניסיתי להעלות הנה גיפים שכבר שכחתי כמה קשה למצוא כאלה מתאימים -_-
