אני, עצמי ואנוכי 4.0

סיכום-פרק-זמן-כלשהו

מזמן לא צצתי כאן~

כי במה מאולתרת עתיד להיגמר עוד פחות מחודשיים (מתברר שסיימתי לכתוב אותו בינואר. וואו. שאפו לי. המטרה שלי לשנה שעברה הייתה לסיים אותו. לקח רק חודש יותר~) ואני עובדת עכשיו על החלק השני ומאוד מעניין לי מצד אחד וקצת קשה מצד שני כי הם יותר גדולים ממני פתאום וזה מסובך.

בכל מקרה, כן. חוץ מזה, לאחרונה הבחנתי בכך שיותר אנשים מחמיאים לי על הכתיבה וכל פעם מתכווץ לי הלב (בקטע טוב כזה) ואני מחייכת סתם ככה, כי תמיד נחמד שמחמיאים לך~

השבועיים האחרונים היו קשים למדי (נפשית יותר מפיזית). הייתי רוצה להאשים את סגירת השבת, אבל כבר ביום שני שעבר נמאס לי מאנשים (והסגירה בהחלט לא עזרה), אז בשלישי האחרון כבר הגיעו מים עד נפש. המופנמים שבינינו אולי יוכלו להזדהות.

אני לא אדם מופנם במיוחד. כאילו, אני כן, אבל בערך. זה מסובך. בכל מקרה, הנקודה היא שיש לי סף קיבולת דיי נמוך לחברה, אז סופי שבוע שאני בבית אני מנצלת להתנתקות יחסית מאנשים ורגיעה, כדי שאוכל להגיע בראשון לבסיס עם כוחות מחודשים וסף קיבולת גבוה.

אממה, במוצאי שבת לפני הסגירה (לפני שבועיים) נפגשנו כמה חברים מהמחלקה בתל אביב להמבורגר ו - כך הוחלט - סנוקר.

היה מעולה, כן? שלא תטעו. הם נהדרים. אני אוהבת כל אחד ואחת מהם והיה מצחיק בטירוף (ואחלה המבורגר והכנסתי שני כדורים בסנוקר) ובאמת כיף אבל - זה כנראה גרם למוח שלי לעשות את הסוויצ' בין שקט ל'רעש' מוקדם מדי ועל כן, היה לי קשה במשך השבועיים שלאחר מכן. לא עזר שזה באמת היה סופ"ש עמוס במיוחד שלא ביליתי ערב אחד ממנו בבית (החלק הקודם, ראיתי הרגע, פירט את רגשותיי למשפחתי מצד אבא לאחר ארוחת ערב אצל סבתא שלי, שקרתה בשישי. בחמישי אבא שלי ואני יצאנו לארוחת ערב במסעדה.) ואני לא רגילה לכזה עומס בימים שאמורים להיות השקט שלי.

לא עוזר שכבר מלא זמן לא פגשתי את החברה הכי טובה שלי ואני בטוחה שפספסתי מלא דברים שקרו לה ויש לי מלא מה לספר לה על דברים שקרו לי וזה הרבה זמן ברמה שאני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו ואני כנראה עומדת לספר לה דברים שכבר דיברנו עליהם כי אני לא זוכרת. אז כאילו, אני צריכה לראות אותה, אבל איכשהו יוצא שכל סופ"ש שאני בבית לה יש סמינר גרעין וכשהיא בבית אני סוגרת ועד ששתינו בבית היא אצל חבר שלה וכך יוצא שלא ראינו אחת את השנייה משהו כמו חודשיים וחצי.

וול, NEXT

האירוע הגדול של השבוע ושל ארבעת החודשים האחרונים בכלל - ירדנו מקו.

משמע - מלא מלא מלא מלא מלא מלא מלא מלא אנשים. ורעש. ואנשים. ואי אפשר יותר לשבת למטה עד אחת-שתיים לפנות בוקר ולדבר. או לברוח למקדונלדס כי אפשר. או להתקלח מאוחר. או למצוא פינה. אחת. מסכנה. של שקט. כי כולם חוזרים. ובירידה הקודמת עוד הייתי בסדר עם זה. לא יודעת. היה סבבה. הייתי גם רק חצי קו אז המעבר לא היה כל כך חד. עכשיו אני צריכה לעבור ממצב של בסיס כמעט ריק מאנשים כשרק אנחנו, לוגיסטיקה והכשרות נמצאים (מונחים שאין לכם מושג בהם. כן. אני יודעת. אסביר אם תבקשו). עכשיו פתאום כל הפלוגות הלוחמות חוזרות. והפלסמ. וכולם. עומדים. להיות. כאן. ולהתרוצץ לי בין הרגליים והעיניים והאוזניים והפאקינג חדר. ותורים לחדר אוכל ולא מספיק אוכל לכולם ושום מושג מתי אני עומדת להתקלח כי התרגלתי למקלחת חצות ועכשיו השלישות יעשו מסיבת מקלחת בחצות כי אלה השעות שהן מסיימות לעבוד בהן אלוהים יודע למה ומתי אני????????????