נתחיל בציון דרך: הגענו לחלק 161 :)
שנאה זו מילה גדולה, ועדיין יש כמה דברים שאני באמת שונאת. מעבר לנאצים והיטלר והדברים המובנים.
נדבר על אחד מהם, כי למנות דברים שאני שונאת סתם יעשה לי רע, אבל חשבתי על האחד הזה כל היום ואני צריכה לפרוק.
אני שונאת כשאנשים לא מרגישים את הצורך לשמור איתי על קשר.
אני לא שונאת את האנשים, כמובן. יכולה לכעוס עליהם מאוד, עלולה לקלל אותם קצת בלב ובקול, אבל בהחלט לא שונאת.
גם יש מידה מסוימת של הבנה, בצורה שונה עם כל אחד.
אבל אני בהחלט שונאת את זה. את ההרגשה. את התהייה של: "למה? מה עשיתי? מה לא עשיתי? איך יכול להיות שקשר של שנים ידעך בצורה כזאת כשבאמת, באמת ניסיתי לשמר אותו."
אני שונאת את זה שלפעמים קיימת תחושה שאם לא אשמור על קשר בעצמי, לא יהיה כזה בכלל, כי מי שמכיר אותי יודע כמה קשה לי לתחזק קשרים. לשלוח הודעות. לפתח שיחה. כברת זמן ודרך מסוימת צריכות לעבור כדי שארגיש בנוח לשלוח הודעות סתם ככה, וגם אז אני מעבירה את עצמי מסכת שכנוע מקדימה.
אז אני שונאת את זה שאנשים שמים על זה פס, ולא עונים. או אומרים שיתקשרו ואז לא מתקשרים. או עושים את שני הדברים. במיוחד כאלה שאני רואה את כל הדבר הזה איתם קורס מבעוד מועד, ואין לי שום דבר לעשות בקשר לזה חוץ מלהיות אופטימית.
דיברתי על זה עם דודה שלי לפני כמה זמן [אנחנו קצת דומות בקטע הזה, לשתינו לא אכפת להיות לבד אבל שתינו נפגעות מאוד מלבד שלא מרצון.] והיא אמרה שבתור התחלה אני צריכה להבין שלא לכל דבר צריך להיות סוף מוגדר, או בכלל - הגדרה.
זה אחרי שסיפרתי לה על אחד מאותם אנשים שהקשר שלי איתם דועך ברמה מכאיבה כבר הרבה זמן. כי זה עצבן אותי, באותו רגע, ברמה שרציתי לשלוח הודעה בסגנון: "היי, מה קורה? לא דיברנו כבר מלא זמן ולא עדכנת אותי אחרי שקודם אמרנו שנדבר. אם את.ה רוצה לנתק את הקשר, אפשר, רק דיי להשאיר אותי תלויה באוויר."
שכמובן בחיים לעולם לא הייתי שולחת אותה בראש צלול ודעת שפויה, אבל לא הייתי בדעה שפויה באותו רגע. או כמה רגעים לפני. כעסתי. מאוד. והייתי שנייה מלשלוח את זה.
ואז דיברתי איתה, והיא דיברה על כל הקטע שלפעמים - לרוב - לא צריך להגדיר סיום קשר. לפעמים עדיף לתת לו לדעוך, עם כל הכאב שבדבר, כי אם מגדירים אותו כ - 'סוף' זה קצת כמו לשרוף גשר. אין ממש דרך חזרה. אם משהו קורה, אם משהו דועך, צריך להבין שכנראה הגיע הזמן. אנשים משתנים, קשרים משתנים, ואם מתישהו אקלע לעיר שהאנשים האלה גרים בה - אולי אעז להתקשר ולשאול אם אפשר להישאר לישון כי נגמרו הרכבות ונגמרו האוטובוסים ונתקעתי.
אבל זה עדיין כואב.
מאוד.
בסוף כתבתי על זה קטע קצר, אגב, והאדם הזה לגמרי הבין שאני מדברת עליו, כי שכחתי שהם עוקבים אחרי העמוד הזה (לא פה.)
אז התחלתי קצת לשנוא גם את האמרה: "חברים שאיתכםן מעל שבע שנים הם לא חברים. הם משפחה." או "חברות של שבע שנים תחזיק לכל החיים."
כי חמודים, זה שקר וכזב ורוב מערכות היחסים ארוכות הטווח שלי דעכו או נגדעו כשהתגייסתי. ואם לא כשהתגייסתי, אז כשהשתחררתי.
וכן, נשארו הטובים ביותר, אבל עדיין.
אני מרשה לעצמי לכתוב את זה כאן נטו כי מי שעוקב אחרי הספר הזה הוא - חבר קרוב, לא באמת מכיר אותי או אדם שאני מחשיבה כחבר סתם כי.
ותכלס, זה היומן הסודי ביותר שלי. אם לא פה, איפה אכתוב? ביומן הסודי השני שלי? שומרת אותו למילואים.
שאגב, נדחו בשבוע ועל כן - הטיסה שלי ליפן יוצאת יום לפני שהם נגמרים XD
זה רק אומר שאצטך ללכת לפני :) (וזה בונוס.)
בקיצור, ככל שאני חושבת על זה יותר ככה אני יותר שונאת את כל הקונספט. למזלי, אני לא חושבת על זה יותר מדי, אבל כשכן - זה תמיד בא בהפתעה, קצת כמו איך שמיכאל פתאום חושב על רון, או על גיא, ובכללי על מה שקרה בתיכון.
כמה הזוי זה להשוות את עצמי לדמויות שלי?
מקווה שלא יותר מדי, כי אני עושה את זה הרבה.
~לילה נפלא שיהיה לכולנו~
YOU ARE READING
אני, עצמי ואנוכי 4.0
Randomנגמרו לי החיות, אז קבלו פרפר (אני צילמתי)~ יש לנו עולם, יש לנו מדינה, יש לנו עיר, יש לנו אנשים, ואז יש קיבוץ במקום הכי חם בארץ וילדה אחת קצת משוגעת שהחליטה ללכת לעבוד בו בחקלאות. אבל זה יהיה רק חלק קטן מכל הספר, אחרי הכל איש לא יודע מה צופן לו העתיד...
