העובדה שעוד שבוע נגמרת הש"ש.
זה היה ממש קשוח, כי כשחזרתי שבוע שעבר למצפה לא חשבתי שזו תהיה הנסיעה האחרונה שלי. לא התכוננתי לזה בכלל. לא חוויתי את זה כמו שצריך. לא כלום.
תכננתי בכלל לחזור הביתה בראשון אחרי הכוננות אש ליום הולדת של אבא שלי (ומלכתחילה הסכמתי להיות בכוננות כי חשבתי שהתאריך שלו יוצא בראשון ואז פתאום קלטתי שזה בשבת והייתי כזה 'שיט'), אבל בסוף יצא שנשארתי שם.
זה קרה בשבת בצהריים, ואז פתאום בשבת בלילה קלטתי שזהו - זה הסוף. שמונה ימים אחרונים. וזה נחת עלי בכזה בום מטורף שזה נורא.
אז עכשיו אני מסתובבת בתחושה נוראית של סוף ופתאום אני שמה לב כמה סוף יש בהכל וכמה זה נוכח כבר שבועיים ולא שמתי לב לזה ודיי מאוד רע לי.
אז קצת התפרקתי בדינאמיקת סיום היום ויצאו ממני כמה דברים ומילים שלא תכננתי ואני לא בטוחה מאיפה צצו פתאום. אולי כי הרגשתי שאני צריכה להנכיח את המצב לעצמי ושזה חשוב מספיק כדי לומר מה שהתחלתי לחשוב עליו. אלה מחשבות קשות, זו הסיבה שהיה לי כל כך רע ומפחיד לדבר עליהן, אבל המילים פשוט יצאו וזלגן ממני בשטף ודמעות כי זה באמת היה הרבה יותר מדי פתאום.
ממצב של לא להיות בכלל בדינאמיקה הגעתי לחוויה כל כך נוכחית ופנימית שזה היה פשוט מפחיד.
אז כולן יודעות עכשיו שיש לי חרדה חברתית, וכולן יודעות (כולל אני) שהיא החמירה בעקבות השנה במקום להשתפר. כולן יודעות שהמחשבות שלי על העזיבה של הבנות מאוד שונות משלהן וכולן יודעות כמה אני דפוקה בשכל (אבל את זה הן ידעו כבר לפני).
אני מאוד שמחה על הסיום. המנחה הזמינה אותנו לשמור אותה על קשר לא מחייב, שזה אומר שגם שיחת יעוץ פעם בשנתיים היא ממש בסדר. ואני לגמרי בעד כי קשרים לא מחייבים זה ה דבר מחינתי.
אחר כך היתה חלוקת מתנות ויאוווו מרגיש לי שממש השקענו אנחנו במתנה שלנו וגם היא במתנות שלה וזה היה כל כך יפה וחמוד וסופי ואחר כך היא נשארה איתנו עוד חצי שעה ויותר כי לא היה אפשר ללכת.
~יום מזעזע. באמת. אבל יש בזה משהו יפה~
מצרפת שתי תובנות מהדינאמיקה:
- סליחה על דבר זו הכרת תודה למה שגרם לך לראות על מה צריך להתנצל.
מהפתקים:
סליחה = הכרת תודה לטעות.
או אולי למה שגרם לי להבין על מה אני צריכה להתנצל והביא לי את המקרה למודע.
סליחה על... משהו שעשיתי.
תודה ל... מקור הפנימי או החיצוני שאמר לי שטעיתי.
- אני שמחה כל פעם שאני בוכה. אני לא בוכה רק משמחה - אני שמחה כשאני בוכה מאושר, מצחוק, מעצב, מקושי, מתסכול, מהכל. אני שמחה כי לבכות זה לא דבר רע. זה לא דבר שצריך להתרגש ממנו יותר מדי. זה ביטוי רגשות טבעי ובריא שלא צריך להתבייש בו, אלא לשמוח שיש לי את האפשרות לחוות אותו.
YOU ARE READING
אני, עצמי ואנוכי 4.0
De Todoנגמרו לי החיות, אז קבלו פרפר (אני צילמתי)~ יש לנו עולם, יש לנו מדינה, יש לנו עיר, יש לנו אנשים, ואז יש קיבוץ במקום הכי חם בארץ וילדה אחת קצת משוגעת שהחליטה ללכת לעבוד בו בחקלאות. אבל זה יהיה רק חלק קטן מכל הספר, אחרי הכל איש לא יודע מה צופן לו העתיד...
